מי שירה ביהודה גליק - ירה באל-אקצה
"יהודה גליק אהובי הישר: אני מתפלל שה' ישלח לך רפואה שלמה במהרה. עם כל הוויכוח שהיה בינינו, מעולם לא שלחת יד באלימות, והאלימות שהופנתה כלפיך רק מרחיקה את המפגעים ממטרתם. כמי שזכה להשתתף בשחרור הר הבית, אני רואה כיצד הרשעים מחריבים את עולמם שלהם, לאט אבל בטוח". הרב יואל בן-נון מתפלל על חברו
מי שירה ברב יהודה גליק, ירה במסגד אל-אקצה. מי שזורק אבנים ובקבוקי תבערה בהר הבית, זורק אותם על מסגד אל-אקצה. מי שדורס אישה ותינוקת בירושלים, דורס את משפחתו ואת עמו שלו - ובאותה מידה: מי שמצית מסגד, מצית את בית הכנסת שלו.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
הרב יהודה גליק אהובי הצדיק-הישר: אני מתפלל שה' ישלח לך רפואה שלמה במהרה. עם כל הוויכוח שהיה בינינו, מעולם לא שלחת יד באלימות. נאבקת ביושר ובאומץ, בכבוד ובדבקות, בלי שמץ של קנאות.
עוד בערוץ היהדות - קראו:
- צה"ל לחרדים: צו ראשון - בלי נשים וחילונים
- אודי דוידי עושה שינוי: שיר חסידי
- באין גואל: הבור האפל של הנשים השבויות/ שרה איינפלד
בסופו של דבר, האלימות לא תנצח. הקדושה והכבוד יופיעו – "שאלו שלום ירושלים, ישליו אוהביך". אני איש מאמין! הרשע לא מצליח, ולא משיג את יעדיו. מי שבוחן זאת בטווח הקצר, המיידי, עלול לחשוב שהרשעים מצליחים, בעיקר מפני שהם מייצרים כותרות ומטילים אימה.
אבל מי שיש לו פרספקטיבה רואה את הכישלון הטמון לרגלי הרשעים. ב-1942 הנאצים היו מלכי העולם. שלוש שנים אחר כך הם הובסו. ליהדות אירופה זה היה מאוחר מידי, אבל עם ישראל התאושש באורח מופלא - ועוד שלוש שנים אחר כך קמה מדינת ישראל.
תפסו מרובה - לא תפסו
אילו הסכימו הפלסטינים לשתי מדינות ב-1947, היו הם מדינת הרוב החזקה, ולא אוטונומיית המיעוט המוחלש. אילו הסכימו לאוטונומיה של מנחם בגין כראש ממשלת ישראל, היו מעט מאוד "התנחלויות" בשומרון. אילו הסכימו לקבל את ישראל כמדינה יהודית, היו מקבלים מדינה שעלולה לסכן את ירושלים שלנו, בלחץ אמריקני ובחסות האו"ם.
אילו הסכימו לתפילה מוגבלת של יהודים בהר הבית - היו הם השולטים בו (מאז משה דיין שהחזיר לוואקף את המפתחות בשם ממשלת ישראל), ואנחנו היינו אורחים ותיירים, ומעט מתפללים. אבל הם רוצים את "הזכויות הצודקות" שלהם באופן מוחלט ובלעדי, ובכלים של רשע – והם מפסידים לאורך כל הדרך.
כבר בתורה נאמר: "לא בצדקתך וביֹשר לבבך אתה בא לרשת את ארצם, כי ברשעת הגויִם האלה..." (דברים ט', ה'), וגם נאמר שם שהתהליך חייב להימשך זמן רב, דורות רבים – "מעט-מעט".
לכן אני אומר בפסקנות: מי שרוצח שלושה נערים בטרמפ, הוא שהורג אלפיים מאחיו במלחמה שפרצה בגללו. מי ששורף נער מבית חנינא, שורף את משפחתו שלו, ומי שמצית מסגד, מצית את בית הכנסת שלו. אוי לאלה, שאוחזים בדרכי הרשעים.
מי שמשליך אבנים ובקבוקי תבערה בהר הבית, לא משליך אותם באמת על משטרת ישראל, אלא על מסגד אל-אקצה שלו. ומי שירה אמש ביהודה גליק (אהובי הצדיק) בגלל מאבקו הבלתי אלים למען זכותם של יהודים להתפלל אל מול מקום המקדש - ירה במסגד אל-אקצה ובראשי הוואקף.
הבוקר זה לא נראה כך, וח"כ משה פייגלין מקונן על החורבן, על הממשלה ועל המשטרה – אבל הקינות לא יוצרות שום דבר, רק מרירות וכעס. כמי שזכה להשתתף בשחרור הר הבית במלחמת ששת הימים, אני אומר לכם: "מעט-מעט". הרשעים מחריבים את עולמם שלהם, לאט אבל בטוח.
"שאלו שלום ירושלָים, יִשלָיוּ אֹהבַיִך. יהי שלום בחילך, שלווה בארמנותיך. למען אחי ורעי, אדברה נא שלום בך. למען בית ה' א-להינו, אבקשה טוב לך".
