"אקסודוס: אלים ומלכים" - אפקטים וזהו
המבנה של "אקסודוס: אלים ומלכים" אינו מגובש, והתסריט סובל מניסוחים אנכרוניסטיים מגוחכים. מה שנשאר בסרט הם האפקטים והדמיות המחשב המפוארות, שלא היו בעיבודים הקודמים שלו - אבל אלה רחוקים מלהציל אותו
בגיל 77 סר רידלי סקוט לא מראה סימנים של האטת הקצב. "אקסודוס: אלים ומלכים" ("Exodus: Gods and Kings") הוא עיבוד אדיר מימדים לעלילות משה, פרעה ויציאת מצרים. הוא נעשה בתקציב של 200 מליון דולר (אבל זכה להחזר מס של 60 מליון), וצולם בפרק זמן קצר להפליא של 74 ימים. יש לסר רידלי עוד מחסנית שלמה טעונה בפרויקטים עתידיים, ובעוד סרטו האחרון רק פוגש את המסכים, הוא כבר שקוע עד צוואר בפרויקט המורכב הבא - "The Martian" שיעלה ב-2015. אפילו התאבדותו של אחיו טוני סקוט באוגוסט 2012 (לו מוקדש הסרט הנוכחי) לא פגעה בקצב העבודה שלו. הכל טוב ויפה חוץ מהסרטים שהולכים מדחי לדחי.
עוד ביקורות סרטים בערוץ הקולנוע:
- היעלמותה של אלינור ריגבי
איכויותיו של "אקסודוס: אלים ומלכים" מסתכמות באפקטים. מראות מפורטים להפליא של ערי המסכנות. צבאות של עבדים, מבני ענק. וכמובן - האטרקציה המרכזית - מכות מצרים. הכלים של האנימציה הממוחשבת לא עמדו לרשותו של ססיל בי. דה מיל כשביים, בפעם השנייה (הראשונה היתה ב-1923), את "עשרת הדיברות" (1956). יתרון נוסף של הסרט הנוכחי הוא אורכו הצנוע של שעתיים וחצי, לעומת סרטו של דה מיל שהתפרש על פני 3 שעות ו-40 דק'. סרטו של דה מיל יראה בעיניי הצופים של היום כמיושן מלאכותי ומעושה. סרטו של רידלי סקוט ראוי לתארים אלו כבר היום.
לא רק שהמבנה אינו מגובש, התסריט סובל מאוסף בלתי נגמר של אמירות וניסוחים אנכרוניסטיים על גבול הגיחוך. על התסריט חתומים ארבעה תסריטאים, והוא אכן נחווה כמו תוצר של ועדה. יש בו קפיצות מהותיות ולא מוסברות, ורפרוף מעורר השתאות בחלקו האחרון על שהתרחש לאחר יציאת מצרים. סקוט ציין שהיה לו "קאט אחרון" של הסרט באורך של 4 שעות, ובהתחשב בעבודותיו הקודמות (50 הדקות שנוספו ל"גרסת הבימאי" של "ממלכת גן העדן") בהחלט סביר כי זוהי גרסא מקוצצת הנובעת מאילוצים מסחריים. מצד שני, לאור הכשלים שיש בגרסא זו נדמה כי עוד שעה וחצי היום הופכים סרט כושל לקטסטרופה.
נקודת המוצא מחזירה את סקוט למוטיבציות העלילתיות ששירתו אותו היטב ב"גלדיאטור" (2000): יריבות בין שני גברים תחת מלך גוסס. הפעם זהו המלך המצרי סטי ה-1 (ג'ון טורטורו), שבנו הנסיך רעמסס (ג'ואל אגרטון) כשהיורש הראוי יותר הוא הבן המאומץ מוזס (כריסטיאן בייל). השם "משה" יופיע מאוחר יותר כשם העברי של הדמות. רואת הנסתרות של החצר חוזה את הצלתו של המנהיג ע"י מנהיג חדש שיעלה. כאשר במהלך התקפה על שבט חיטי, מוזס מציל את רעמסס. הנבואה מוגשמת, ולרעמסס יש צידוק לפיתוח רגשות חשדניים כלפי אחיו המאומץ, זה שאביו מעדיף על פניו.
כסרט המונע מדינמיקה פסיכולוגית זו, ונעזר בשני שחקנים שהבולט בהם הוא ללא ספק מוכשר, התסריט אינו מעניק להם הזדמנות לשחק באופן מעניין האחד מול השני. בנקודת המוצא אמורה להתבסס על יחס מורכב של חברות-יריבות, אך התסריט אינו מסוגל לעשות יותר מאשר לסמן סוג יחסים זה, מבלי להציגו באופן מעניין או מורכב. כאשר זהו הבסיס הדרמטי לעימות האנושי המרכזי בסרט, הסרט ניצב על יסוד רעוע.
המרכיב השני הוא תהליך הגילוי של "מוזס" את ייעודו. לאחר מות סטי, ותחילת מלכותו של רעמסס, מוזס מתנדב לצאת לסיור ביקורת בפיתום. בביקור זה הוא מגלה מפיו של נון (בן קינגסלי) המנהיג המקומי של העבדים היהודים, כי הוא ממוצא יהודי, וכי מרים (טארה פיצג'ראלד) שגידלה אותו היא למעשה אחותו. המידע מגיע לרעמסס באמצעות הגאפ (בן מנדלסון), המושל המושחת של פתום, והחשדות מובילים לגירושו של משה בעידודה של המלכה האם טויה (סיגורני ויבר).
גירושו של משה מוביל אותו למידיינים, לאשתו ציפורה (מריה ואלורדה רודריגז), להקמת משפחה. ולמפגש עם שליח האל "מלאק" (עיוות למלאך) בצורת ילד (בריטי בן 11 בשם איזק
אנדרוז). המפגש בין הגבר הבוגר משה, ושליח הכוח העליון כילד הוא אחד הרעיונות המקוריים היחידים בסרט, אך התוצאה היא כה מפוספסת עד שהיא (כמעט) מעוררת געגועים לתינוק-שטן המוחזק בידיה של יהודיה בסרט האנטישמי "הפסיון של ישו".
בשבועות האחרונים החלו להישמע גינויים המופנים כלפי הסרט בגלל התבססותו על שחקנים בהירי עור לגילום דמויות שחומות, מצריות ויהודיות כאחד. ייתכן ומה שניתן היה לעשות בעבר מבחינת ליהוק בין גזעי - היום כבר לא עובר חלק. סקוט צדק בתשובתו להאשמות אלו כי ללא שחקנים (לבנים) בעלי שם לא ניתן היה לסרט תקציב ההפקה. בהתחשב בתוצאה הסופית חבל שלא התעקש על שחקנים אנונימיים וכהי עור שהיו מונעים את הפרויקט המיותר הזה.
