המ' שמפרידה בין טבח באנשים לטבח בחיות
התרבות שכחה "לכבס" את המילה מִטבח, אבל אנחנו היטבנו לשכוח את מקורה האלים של המילה - ואף לייצר שילובים לשוניים בלתי אפשריים כמו "המטבח הצמחוני". אנחנו לא מגישים פרה לשולחן הסעודה, ולא מגדלים שניצל בחווה, כי סדר צריך להיות, ובנחמת הסדר ינוחם המצפון
השר לענייני טֵבח
שלושה שרים מוזכרים בסיפורי יוסף: שר המשקים, שר האופים ושר הטבחים - הלא הוא פוטיפר, האיש שקנה את יוסף כעבד. בעוד שמובן כי תפקידם של שר האופים ושר המשקים להיות אחראים על מרכיבים שונים בסעודות המלך, תפקידו של "'שר הטבחים" נותר חידתי. האם שר הטבחים מקביל לשני השרים האחרים, והוא הממונה של הכנת מאכלי הבשר (שראשיתם בטביחת הצאן והבקר) - או שהוא השר הממונה על ההוצאה להורג של בני האדם, השר לעינייני טֶבח?
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
זמני כניסת ויציאת השבת - ועוד על פרשת מקץ - שבת חנוכה
שתי האפשרויות שקולות, שכן השורש ט.ב.ח לא מבחין בין הריגת חיות, להריגת בני אדם. משום כך, בפרשת השבוע שלנו, "מקץ", כשיוסף מבקש להתקין סעודה לאחיו - הוא פוקד על העבדים (בראשית מ"ג, ט"ז): "הבא את האנשים הביתה; וטבוח טבח והכן, כי איתי יאכלו האנשים בצהריים". ואותו שורש משמש לכינוי נבוזרדן, הרוצח הגדול (מלכים ב' כ"ה): "רַב טַבָּחִים".
אז מה היה משלח היד של פוטיפר: עורף ראשים או שף המתמחה במאכלי בשר? גם הפרשנים נבוכו מול האפשרויות, וכפי שכתב אבן עזרא "שר הטבחים - תמצא זה הלשון על הרג, ועל בישול" (כך או כך, כשאנו מדמיינים את כלי העבודה שאחז איש זה בידיו, קל להבין מדוע הקפיד יוסף להתרחק מאשתו).
"ככה ככה הבו רווח הפילים פרצו לטבח" (אלתרמן)
וכך נולד המטבח התמים למראה, הנקי והמאובזר שבבתינו. התרבות אמנם שכחה "לכבס" ולעדן את המילה מִטבח, אבל אנחנו היטבנו לעשות את עבודות הניקיון, לשכוח את מקורה האלים של המילה - ואף לייצר שילובים לשוניים בלתי אפשריים כמו "המטבח הצמחוני".
לא תמיד שמרנו על הכנות המקראית
בניגוד למילה הכֵּנה "מִטבח" - אנו נוטים להגיש לנו, ובעיקר לילדנו, '"עוף מכובס" לארוחת הצהריים. אנחנו מתביישים במה שאנחנו אוכלים,
ומקפידים לטשטש עקבות. משום כך אנחנו מכנים בשמות נפרדים את החיות כשהן חיות, וכשהן מונחות מתות על צלחת האוכל שלנו - אנחנו לא מגישים תרנגולת או פרה לשולחן הסעודה, ולא מגדלים שניצל בחווה. הסטייק מונח על הצלחת, הפרה רועה באחו, כי סדר צריך להיות, ובנחמת הסדר ינוחם המצפון.
ספרי פעוטות רבים עוסקים במזון ובמקורו, והם לכאורה כנים, שכן הם קושרים בין החיות - לאוכל שאנחנו אוכלים, אלא שגם הם "מכבסים" את הקשר. מי לא מכיר את החרוזים שחרזה לאה גולדברג לציוריו של ארי רון (על בסיס הסיפור של בת זוגו, דינה רון)? והנה השיחה שמקיים בספר זה פלוטו הכלב עם הפרה: "שלום לך פרה, את עושה קצפת? טיפש קטן, הפרה עונה, אני מייצרת חלב לגבינה".
עוצמת ההכחשה מדהימה. הפרה מתווכחת עם פלוטו על פס הייצור ה"חלבי"' המדויק שאליו היא שייכת; היא לא מייצרניות הקצפת – היא יצרנית גבינה. ויכוח מתוק ומצחיק זה, מסווה את האמירה האמיתית שאני עדיין לא נתקלתי בסופר ילדים שהיה לו עוז לאומרה. משהו בסגנון "טיפש קטן, הפרה עונה, אני מייצרת סטייק סינטה" (ותסלחו לי על החריזה האיומה).
כל ספרי הילדים בז'אנר זה, מתארים חיות שמחות, המתקיימות בהרמוניה מלאה עם בני האדם ומסתופפות בבתים היפים שאלה בנו להן. ומתי נספר לילדים את האמת? כשלבם יהיה גס כל כך בבשר, עד שלא יחסיר פעימה מהגילוי המדהים שהמטבח הנקי מטמין בקופסאות הפלסטיק שלו בית מטבחיים.
תכין לי מַטְבֵח...
אנו נמצאים בימי החנוכה, ובבתים רבים מתנגנת המנגינה העליזה של "מעוז צור ישועתי"', פיוט אשכנזי ימי-ביניימי, שחובר על ידי אדם בשם מרדכי.
הלחן הקצבי של הפיוט לקוח משיר לכת גרמני. לפיוט שישה בתים (עוד על הפיוט - כאן וגם כאן), ורבים מכירים ושרים רק את הבית הראשון שלו:
מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִי לְךָ נָאֶה לְשַׁבֵּחַ.
תִּכּוֹן בֵּית תְּפִלָּתִי וְשָׁם תּוֹדָה נְזַבֵּחַ.
לְעֵת תָּכִין מַטְבֵּחַ מִצָּר הַמְנַבֵּחַ.
אָז אֶגְמוֹר בְּשִׁיר מִזְמוֹר חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ.
השורה החידתית בבית זה היא "לְעֵת תָּכִין מַטְבֵּחַ מִצָּר הַמְנַבֵּחַ", ומשמעותה המילולית: בזמן שאתה (אלוהים) תעשה טבח (תכין מטבח) באויבים הכלבים שלנו (צר המנבח). אז בשעה שאלהים יעשה את הטבח, אנו כמובן נשיר לו שיר מזמור ונברך על חנוכת המזבח.
לא בדיוק תקין פוליטית, השיר הזה, ואם היינו מודעים למשמעות המילים, אולי גם הוא היה מסולק עם עמיר בניון מבית הנשיא. לפעמים טוב שמילים אלימות נכתבות בשפה גבוהה... גם הלחן כמובן מסייע: הקצביות והעליזות שלו מצליחות להסוות את תוקפנותן של המילים.
גברים, נשים, טבח ומטבח
מובן כי לא אסיים את העיון בקשרי הטבח והמִטבח בלי לבקר בסוגיות של יהדות ומִגדר. בתרבויות העולם נחשב המִטבח לאחד המרחבים
היחידים הנמצאים בשליטה נשית. גברים אמנם צדים את הבשר, ובתרבויות רבות אחראים על חיתוכו ועל צלייתו (גברים, כבר הזכרנו?) ובכל זאת, עיקרו של המטבח נמצא בידי נשים.
נשים מתגמלות גברים דרך בישול ("להכין לך שניצל"?) נשים מענישות גברים דרך אוכל ("תאכל אוכל קפוא, אני לא מתכוונת לבשל לך"), נשים נותנות אוכל מבושל לצדקה, מחליפות זו עם זו מתכונים, ומנהלות חיי חברה עשירים סביב המטבח והבישול.
תופעה ייחודית לעולם היהודי היא פלישתם של הגברים לממלכת המטבח הנשית. חוקי הכשרות חולשים על כל שלב בהתקנת המזון, ורלוונטיים לכל סוג של מזון. בכל עניין מענייני המטבח מעורבות שאלות הלכתיות סבוכות, שבשלן מופקעת האוטונומיה הנשית היחידה בחברה המסורתית. הגברים היהודים מתערבים לנשים במטבח בעזרת ההלכה, וכך הופך גם המטבח לאזור קרבות בין נשים לגברים, בין מומחיות בבישול למומחים בהלכה.
ילתא המאתגרת
כתמיד, ילתא מאתגרת את החכמים. הם מבקשים לשלוט במטבח, והיא מבקשת לשלוט בהם. באחת האגדות אודותיה מסופר על שיחה פומבית שהתקיימה בין ילתא לרב נחמן (חולין קט ע"ב): "אמרה לו ילתא לרב נחמן: כל מה שאסר עלינו אלוהים, הוא התיר לנו (הנאה) דומה לו. אלוהים אסר עלינו לאכול דם – אבל התיר לנו לאכול כבד. אסר לשכב עם אישה נידה – אבל התיר אישה בתולה לבעלה... אסר לשכב עם אשת איש – והתיר גרושה בחיי בעלה... אני רוצה לאכול בשר בחלב..."
אתם נכנסים אל המטבח שלנו חמושים בהלכותיכם, תוקפת ילתא את נחמן, ועל כן אני אשיב מלחמה ואדרוש שתמצא פתרון הלכתי לתאוות האסורות שלי. היא דורשת ממנו למצוא מאכל שיציע לה את טעמו של בשר המבושל בחלב. עטינה של הפרה הוא ה"אחד חלקי שישים" היהודי לטעמו של בשר בחלב, ושאלת ההיתר לאוכלו, ואופן בישולו הכשר, נמצאת במחלוקת בין הישיבות הגדולות בבבל. בתביעתה המאתגרת, מחייבת ילתא את בעלה לפסוק הלכה בסוגיה זו, ואף מורה לו כיצד לפסוק. נחמן נענה לדרישתה, ופוסק על העבדים לצלות עבורה עטין של פרה.
ובבית המדרש של הטוקבקים
1. גילוי נאות – אני לא צמחונית אדוקה (אחיינית שלי המציאה עבורי את התואר "חצימחונית'"). הטור נכתב לא מתוך
קנאות לצמחונות, אלא מתוך מחשבות על צביעות והעמדת פנים.
2. יקירתי מטוקבק 29. את שאלת כמה שאלות, ושירותיקונים ביקש שאענה לך. כיוון שאני מקפידה להיענות לבקשותיו של חבר ותיק בבית המדרש, ניסיתי לכתוב תשובות, אבל לצערי גם אני לא הבנתי את שאלותייך - ואשמח אם תסבירי אותן שוב.
את שאלתך האחרונה קל לי להבין, ועליה גם קל לי לענות – את שואלת אם אני פוסלת "באוטומט" כל אמירה של חז"ל, והתשובה הפשוטה היא – ממש לא. חס וחלילה. מוריי ורבותיי הם חז"ל. אני תוהה לא פעם על הדברים הכתובים בספרות חז"ל, אני חולקת עליהם לעיתים, ולרוב אני נהנית ומשתאה מאומץ לבם.
3. מדהים לראות את ארגון רבני "צהר'", את רב בית כנסת "בית אל" בתל אביב, ואת הממסד הרבני האורתודוכסי כולו, מתפתל ונזעם בתגובה לתצוגת האפנה שהתקיימה בבית הכנסת. הגדיל לעשות סגן השר לשרותי דת, הרב אלי בן דהן, שהכריז כי יתקן תקנות האוסרות "שימוש בבתי כנסת לצרכים שאינם הולמים את קדושת המקום".
סליחה על השאלה, אבל על מי בדיוק אתם מלינים?! התבלבלתם. אתם לא הקורבן לשם שינוי. הפעם זה לא אנחנו, זה אתם. מדובר בבית כנסת שהתנהל בצורה מטופשת ונטולת חשיבה ערכית, ואישר לקיים תצוגת אופנה אל מול ארון הקודש. החזנים התאמנו, החוזה נחתם, ופתאום היהדות האורתודוכסית נבוכה.
על מה ולמה יצא הקצף על החברה הישראלית הסוררת? אולי במקום לתקן תקנות חסרות שחר, תעשו בדק בית? ואולי תבינו שבמקום בו מחפיצים נשים, קורות גם טעויות מביכות שהן מאותה המשפחה בדיוק.
חג שמח ושבת שלום!
