"לילה מוטרף במוזיאון 3": קומדיה עצובה
קצת עצוב להיפרד מרובין וויליאמס בתפקיד אחרון בסרט גדול, ועוד יותר מתסכל שזה קורה בפארסה מטופשת כמו "לילה מוטרף במוזיאון: סוד הקבר". אפשר להתנחם בכך שהסרט השלישי מביא את סדרת הקומדיות הלא מצחיקה הזאת לסיומה המוצהר. זאת כמובן עד שמישהו יחליט לסחוט אותה עוד קצת
נתחיל בחדשות הטובות: הסיום של "לילה מוטרף במוזיאון 3: סוד הקבר" ("Night at the Museum: Secret of the Tomb") מרמז כי הגענו לסופה של סדרת הסרטים. אנשים שקולים יותר ימליצו לא למהר ולפתוח את בקבוקי השמפניה. נדרשת מידה מופלגת של תמימות כדי להתעלם מהנטייה של התעשייה ההוליוודית העכשווית לחזור ולאתחול סדרות סרטים. במיוחד כאלו שהרוויחו, בממוצע, חצי מיליארד דולר לכל פרק.
כמו הידרה שתמיד תצמיח ראש נוסף, או ג'וק אחרי מלחמה גרעינית, יתכן מאוד שימצא התירוץ התסריטאי לחזרתו של "לילה מוטרף". ובכל זאת, אני מבקש לא לאבד תקווה. ככלות הכל, ההבטחה לסיום הסדרה מהווה את הפיצוי היחידי האפשרי לאחר עוד פרק מיותר.
הגיבור הוא, שוב, לארי דיילי (בן סטילר), שומר הלילה הנאמן של המוזיאון להיסטוריה של הטבע בניו יורק. כזכור, לוח כשף השייך לפרעה אחמנרע (ראמי מאלק) גורם למייצגים השונים - עצמותיו של דינוזאור, בובות שעווה, חיות מפוחלצות, פסלים מאיי הפסחא - לקום לתחייה. מבחר אקלקטי של ייצוגים לדמויות היסטוריות, לתקופות ולתרבויות, שכולו הופך לעיסה דלוחה של פנטזיה הוליוודית עשירה באפקטים, ויותר מכך - במחזור בדיחות מהסרטים הקודמים (מישהו רוצה עוד מנה של קוף מחטיף סטירות לסטילר?).
עוד ביקורות סרטים ב-ynet :
הפעם היעד הנבחר הוא הבריטיש מיוזיאום, המקום בו נמצא אביו של אחמנרע, מרנקהרה (בן קינגסלי). הוא שיצר את לוח, ואולי גם יהיה גם מי שידע כיצד לשקמו. הפתרון, אגב, הוא מאוד פשוט, אבל העלילה תימרח בשלל רגעי שיגוע ומרדף חסרי תכלית, עד שהוא יושג.
קינגסלי שכבר היה פוטיפר בעיבוד טלוויזיוני לעלילות יוסף (1995), קול המספר בסרט האנימציה "עשרת הדברות" (2007), ובימים אלו משחק גם ב "אקסודוס: אלים ומלכים" של רידלי סקוט בתפקיד נון, מנהיג העבדים היהודים, מכיר את החוויה המצרית-יהודית הקדומה מכל צדדיה. ברגע בו מרנקהרה מגלה כי לארי דיילי הוא יהודי הוא פולט: "אנחנו אוהבים יהודים, היו לנו 40 אלף כאלו".
מלבד קינגסלי, אין שחקנים משמעותיים חדשים המגלמים מייצגים מוזיאוניים שלא הופיעו בסרטים הקודמים. בחזית הדמויות האנושיות שתי דמויות חדשות: סקיילר גיזונדו מגלם את ניקי, בנו בוגר התיכון של דיילי, שבמקום להירשם לאוניברסיטה רוצה, למגינת ליבו של אביו, להיות DJ באיביזה. אם אתם מריחים עלילת משנה על הגעה להסכמה מחודשת בין האב והבן - אתם צודקים.
בנוסף יש הופעה, לא משעשעת במיוחד, של הקומיקאית הבריטית עבת הבשר רבל ווילסון, בתפקיד שומרת הלילה של הבריטיש מיוזיאום. במסגרת תפקיד זה היא צריכה לנהל מערכת יחסים עם מייצג של אדם ניאנדרטלי בגילומו של סטילר. הדמות האנושית היחידה שמצטרפת ושהופעתה ראויה לציון חיובי, היא של שחקן הוליוודי מפורסם (שבשמו לא אנקוב) בתפקיד עצמו. הופעה שלא נעדרת ממנה מידה של הומור עצמי חביב.
ולבסוף אין מנוס מלהתייחס לנוכחותו של רובין וויליאמס המנוח בסרט. הקומיקאי שהיה מבריק בשיאו, חש מתוסכל מהתפקידים אליהם הוא נותב בשנים האחרונות לחייו. את עבודתו בסרט הוא סיים זמן קצר לפני שהתאבד. אין זה תפקידו האחרון. בשנה הבאה יצאו עוד שני סרטים בהם הוא נטל חלק, אבל זהו תפקידו האחרון בסרט בעל תקציב משמעותי ולכל המשפחה. כמו בסרטים הקודמים בסדרה הוא מגלם את המוצג המוזיאוני של הנשיא ההרפתקן טדי רוזוולט. דמות מבויתת שרחוקה מלהדגיש את מעלותיו הקומיות התזזיתיות של וויליאמס.
לקראת סוף הסרט יש סצנה המכילה פרידה "סופית" בין הדמות אותה מגלם סטילר וזו של וויליאמס. הסצנה כתובה, כפי שניתן לצפות, בזיוף סנטימנטלי אופייני לבינוניות של סדרת "לילה מוטרף במוזיאון" כמו גם של יותר מדי סרטים שבהם וויליאמס שיחק בשנים האחרונות. לא ניתן להתעלם מכך שזוהי גם סצנה המהדהדת את הפרידה מהאדם עצמו, וככזו עליבותה רק מעצימה את שברון הלב.
