"אלסה ופרד": כיף להזדקן ביחד
דרמה על זוגיות בגיל הזהב? התחדשות והתאהבות מאוחרת? "אלסה ופרד" גדוש בנושאים חבוטים ואזהרות קלישאה, אבל ההופעה המצוינת של השחקנים הוותיקים כריסטופר פלאמר ושירלי מקליין מחממת את הלב. אחרי הלהיט "לשבור את הקרח" מסתבר שיש אלסה גם בגרסה למבוגרים
תקציר הסרט "אלסה ופרד" - שנשמע בערך כמו "בלה בלה... זיקנה, בלה בלה... דיכאון, בלה בלה... התאלמנות, בלה בלה מחלה סופנית" - מגדיר מחדש את המושג טרן-אוף. מי שכל רצונו הוא בשעה וחצי של אסקפיזם קליל ומרומם עשוי לדפדף בבעתה הלאה בעודו מחמיץ את העובדה שזה בדיוק מה שהוא הולך לקבל. וכמו פרטנר לבליינד דייט שכבר בפרופיל שלו דאג לפרט את כל תכונותיו המבאסות ובכל זאת נקלעתם לפגישה איתו, כך גם הצפיה בסרט: שניהם יכולים רק להפתיע לטובה.
עוד ביקורות סרטים ב-ynet :
סביר להניח שתוכלו לחזות במדויק את המהלכים העלילתיים בסרטו של הבמאי והתסריטאי מייקל רדפורד ("1984", "הסוחר מוונציה"), גם אם לא ראיתם את הגירסה הארגנטינאית מ-2005 שעליה הוא מבוסס. הוא כולל בתוכו את כל המרכיבים הנוסחתיים של קומדיה רומנטית הוליוודית קלאסית, כולל חוסר הסקס, רק שבמקרה זה מוטב לא להשאיר יותר מדי מקום לדמיון.
הוא כולל אפילו (אוי, לא שוב!) את סצנת האוהבים שבורחים מתשלום חשבון במסעדה להמחשת משובת הנעורים שלהם. ולמרות זאת, יש בו קסם כובש שמתגנב אל הלב ומחמם אותו, בעיקר בזכות צמד השחקנים הראשיים.
פרד, בגילומו של כריסטופר פלאמר ("בגינרס", "נפלאות התבונה"), הוא קשיש שהתאלמן לא מכבר מאשתו לאחר שנים של חיי נישואים לא מאושרים. בריאותו המתדרדרת, היותו נתון ליחס דאגני ופולשני מצד בתו שמשכנת אותו בבית חדש ומצמידה לו עוזרת בניגוד לרצונו, וההכרה שכל השיאים כבר מאוחריו - כל אלה גורמים לו לוותר למעשה על העולם שמסביבו, לשכב במיטה כל היום נרגן וזעוף ולצפות למוות.
למזלו, לשכנתו החדשה יש תוכניות אחרות לגמרי. אלסה (שירלי מקליין) היא אישה מבוגרת תוססת ומלאת חיוניות שנוטה להסתבך בצרות עקב הקלאמזיות שלה ונטייתה להמציא סיפורים ובדיות. אלסה מחליטה לנער את פרד מאבק היאוש והפסיביות ולהחזיר לו את חדוות החיים, מהלך שנתקל כמובן בהתנגדות נמרצת שמתחלפת בסקרנות שמתחלפת בהינמסות והתאהבות.
דמויות המשנה בסיפור הם העוזרת הפלגמטית משהו של פרד (אריקה אלכסנדר), חברו הטוב והיחיד ג'ון (ג'ורג' סיגל), בתו לידיה (מרסיה גיי הרדן) ובעלה המפוקפק ג'ק בגילומו של כריס נות' - לנצח "מיסטר ביג". סקוט באקולה מגלם כאן את ריימונד, בנה המסור של אלסה שתומך בה גם כספית - כספים שהיא מעבירה בסתר לאחיו האמן הכושל, אותו היא מבכרת על פני ריימונד האפרורי.
גם ג'יימס ברולין, עדיין שזוף, מגיע להופעת אורח קצרה. אך הסרט הזה שייך כולו לשני שחקניו הראשיים הנפלאים. מקליין ופלאמר הוותיקים, זוכי האוסקר, מוציאים את המיטב מתפקידיהם, גם אם אלה קטנים עליהם בכמה מידות. אלסה האינטנסיבית היתה יכולה להיות בסך הכל אישה די מעצבנת. אבל מקליין מגלמת אותה בחינניות ומפיחה בה אנושיות ופגיעות עד שאי אפשר שלא לחבב אותה, ואפילו להאמין להסתברות שפרד העקשן יפול שבי לרגליה במקום להגיף את החלונות ולהעמיד פנים שהוא לא בבית.
כמובן ששם הסרט מחזיר אותנו כמעט שלושים שנה אחורה לסרט "ג'ינג'ר ופרד" (1986) של פדריקו פליני (לצעירים שבוודאי לא יצפו בדרמה הזאת, בוודאי יתחברו באופן טבעי ל"לשבור את הקרח",
להיט האנימציה האולטימטיבי מ-2013 והגיבורה אלסה, שהפכה לאיקונית), אבל פה לאלסה יש אובססיה ליצירה קלאסית אחרת של המאסטר האיטלקי, "לה דולצ'ה ויטה", וביחוד לסצנה בה אניטה אקברג משתובבת עם מרצ'לו מסטרויאני במזרקה ברומא - סצנה אותה תמיד חלמה לשחזר. כשפרד מגלה שהיא חולה במחלה סופנית, עובדה שדאגה להסתיר ממנו, הוא מחליט להגשים לה את החלום.
כמובן, אך טבעי הוא שאישה כמוה תעריץ סצנה שהיא חגיגה של יופי ותשוקה בסרט ששמו "החיים המתוקים", אם נתעלם לרגע מהעובדה שהוא בכלל מעביר ביקורת על הבל ההבלים שבחיי הזוהר המתוקים הללו, הנבובים וחסרי המשמעות. אבל אי אפשר שלא להיות בעד "אלסה ופרד", שמלמדים אותנו שוב שלמרות שהטבע בסופו של דבר עושה את שלו, הזיקנה היא במידה רבה מצב תודעתי. עם כל הדיכאון שמקיף אותנו מכל עבר, נחמד לפעמים להתמסר לסרט קליל שמעלה על נס את האהבה ותאוות החיים.
