"השכן ממול": לא זה לא, גם לג'יי לו
ג'ניפר לופז מגלמת ב"השכן ממול" אישה בשלה שחושקת בבחור צעיר שמגיעה לשכונה. כשהיא חוזרת בה, הוא הופך לסכנה. ביקורת פמיניסטית אין פה, וגם צופים חרמנים לא ימצאו סיפוק. בעגת הפורנו קוראים לז'אנר MILF, ובמותחן הזה לא תמצאו איכויות קולנועיות גדולות יותר
לא צריך להיות סרט איכות כדי להביא הצלחה קופתית, וזה חלק ממה שהופך את הקולנוע, כמו כל אמנות פופולארית, לעולם שלם, רחב ומגוון שיש בו משהו לכל אחד ואחת. יש יצירות יומרניות יותר ופחות, עמוקות יותר ופחות, טווח שמבקש לקלוע לטעם של כולם. לא פעם הטעם הזה מבקש לרכב על תחום שזוכה לחיבה חדשה או מחודשת, נניח כמו ז'אנר המתח והאימה שפתאום מצליח יותר מבעבר.
עדכונים שוטפים - גם בטוויטר של ynet
וקורה גם שמשלבים לתוך הז'אנר חביב הקהל שם של מישהי שכולם מכירים - בעיקר בגלל שהיא שרה, ולאו דווקא בגלל כישורי המשחק שלה. ואז תופרים עלילה מותחת עם נגיעות ארוטיות וקצת אימה, והנה, "השכן ממול" בכיכובה של ג'ניפר לופז, כלומר, ג'יי לו, הוא שובר קופות רשמי. מה שכאמור, לא מעיד על האיכות שלו בשום צורה.
אין שום דבר רע בקצת טראש, אבל יש הרבה רע בסרט שהוא פשוט נטול מודעות עצמית ורע, ו"השכן ממול" לא מצליח להיות יותר מכך. יש לו כמה רגעי חסד בתחילתו, אם מתעלמים מסצנה שחוקה עד אימה שבה אנחנו רואים פלאשבקים של משפחה במשבר על רקע ריצת הכושר הפסטורלית של קלייר (לופז). הקלישאות כוללות את שאלה "אמא, למה אבא לא חי איתנו יותר?" שמהדהדת מיליון סצנות שכבר ראינו בלי טיפת מקוריות.
עוד ביקורות סרטים ב-ynet :
כאן מתחילים רגעי החסד הספורים. הבמאי רוב כהן לפי התסריט של ברברה קרי מייצר בכמה סצנות היפוך של המבט הגברי המציצני שהתרגלנו לראות. קלייר הנבגדת שנכוותה ממערכת היחסים הנוכחית שלה היא זו שחושקת ומביטה בנואה, או יותר נכון בחלקים מגופו המבהיק בשמש בזמן שהוא עובד על תיקון איזו מכונית. זהו מבט נשי מרענן כשהוא זה שמכוון לגוף גברי, וגוף גברי שעובר חיתוך פטישיסטי. אנחנו מקבלים תקריב של פני קלייר, בזמן שהיא מסתכלת על קלוז אפים של חלקים מזרועותיו, כתפיו וגם פניו של הצעיר. כשהוא מחזיר לה מבט, הוא לוקח את השליטה. פה זה מתחיל להידרדר.
בהמשך, אולי בגלל תנאים שג'יי לו מציבה לגבי סצנות עירום שלה, ואולי לא, היא נשארת בבגדים תחתונים ואילו נואה מוצג לראווה בעירום אחורי מלא. אבל הניסיון למצוא בסרט זווית פמיניסטית לכל אורכו נדון לכישלון מהיר, כי הצרות, מזווית פמינסטית וסינמטית, לא מאחרות לצוץ.
כבר בסצנה שאמורה להיות לוהטת במיוחד אנחנו מקבלים הדגמה בעייתית של הקלישאה מנקודת המבט הגברית של אישה שאומרת "לא", אבל בעצם מתכוונת ל"כן". זה אמור להיות רגע לוהט שבו אישה עושה משהו שהיא יודעת שאינו מקובל, אבל הטקסט שנלווה אליו לקוח מסיטואציות הרבה פחות נעימות.
מה הבעיה עם המופרעות שלו? שהיא מגיעה כמו אגרוף חסר הצדקה לפרצוף של הצופה. הרמז היחיד לכך שמשהו לא בסדר עם השכן המהמם נמצא בכך שחברה של קלייר אומרת שהוא נראה לה משונה, בשלב בעלילה שבה אין בו שום דבר שנראה משונה. כלום. זו הערה שתקועה שם כדי להצדיק את השינוי של 180 המעלות בהתנהגות שלו, שנראה מודבק מתסריט לסרט אימה דרג ח'.
"רמז" נוסף הוא פס הקול, שמשתמש בצלילים צורמים ומלחיצים גם כשעוד לא קרה שום דבר. נכון, היצ'קוק עשה את זה ב"פסיכו", כשגם נסיעה פשוטה במכונית נשמעת הרת אסון. אבל "השכן ממול" הוא לא "פסיכו", הוא גם לא "הצעקה", הוא רק צעקני, רווי משחק שנע במנעד מבינוני מינוס למחריד ברגעים שבהם כל מה שקלייר עושה הוא לעמוד במקום ולצרוח באופן מוגזם - במקום נניח לצאת ממקומות שמסכנים אותה.
קלייר ואנחנו יחד איתה נענשים על התשוקה הלא מקובלת חברתית ביצירה קולנועית מביכה גם ברמת התסריט שכולל אך ורק משפטים ממוחזרים מסרטים אחרים, וגם עלילה שבה היה אפשר לשמוע את הקהל מנחש בקולי קולות כל מהלך בה.
"השכן ממול" הוא פשוט הוכחה שכשמכניסים גבר לתפקיד הנשי המעליב של אישה היסטרית שחושבת שלסקס חד פעמי יש משמעות, מבינים שזו דמות שטחית, מביכה ומבישה, לא משנה מה המגדר שלה. הגיע הזמן לשוויון מיני גם בקולנוע, וגם אצל הנבלים והנבלות שלנו. לנו ולהם מגיע יותר.
