"הגננת": לילד הזה פיללנו
סרטו השני של נדב לפיד "הגננת" ממקם אותו כבמאי חשוב בזירה העולמית. מהשירים שכתב כילד והתובנות שגילה כבוגר הוציא יצירה רגישה, מורכבת ועדינה שהיא גם סאטירה נועזת על התרבות הישראלית. מלבד הבימוי, הצילום והנוכחות הכובשת של שרית לארי, מפליאים הזאטוטים בהופעתם על המסך
קשה להעלות על הדעת דימוי יפה ועצוב יותר לפגיעותו של האמן מאשר זה של ילד-משורר בן חמש - גיבור סרטו החדש והמצוין של נדב לפיד, "הגננת". זהו סרט שעלילתו היא אחת המקוריות והמבריקות שנראו השנה בקולנוע - לא רק זה הישראלי - והוא ממקם את לפיד כיוצר בעל משמעות וחשיבות בזירה הבינלאומית.
עדכונים שוטפים - גם בטוויטר של ynet
עוד ביקורות סרטים ב-ynet :
כישרונו של לפיד ניכר כבר בעבודתו הקולנועית הקודמת והמרשימה, "השוטר" (2011), שיצא בעיצומה של המחאה החברתית והפך לסרט המייצג של הרגע ההוא. סרטו הנוכחי מופשט, נועז ופרובוקטיבי יותר, ועלילתו התמציתית מביאה את סיפורה של גננת המזהה בגן ילד בעל כישרון נדיר לשירה שאמו נטשה אותו, ומטפחת עמו קשר שיש בו מידה שווה של מגוננות וניצול.
הגננת היא נירה (שרית לארי הנפלאה), בעצמה חובבת שירה המשתתפת בסדנת כתיבה - עיצובם הנלעג של החברים בה מהווה פרודיה קולעת על השיח הביקורתי-אמנותי. הילד הקט הוא יואב (הפלא אבי שניידמן), שבנוכחותו המלאכית יש משהו מתוק ומטריד כאחד. נירה נפעמת מיכולתו הספונטנית לחבר שירים תוך כדי הליכה מונוטונית אנה ואנה שבסופה הוא מכריז "יש לי שיר". היא לוקחת אותו תחת חסותה ויוצרת עמו קשר אימהי-אינטימי, אך גם מקריאה את שיריו בסדנה, כאילו היו שלה.
בהדרגה מפתחת נירה אובססיה לכישרון הצעיר הנובט בגנהּ. הוא מייצג בעבורה יופי, תמימות וטוהר אמנותי שטרם הושחת על ידי העולם המטריאליסטי אותו מייצג אביו המסעדן (יחזקאל לזרוב). היא מתבוננת בפליאה באופן שבו הפיוט נובע ממנו, ובאחד משיאיו של הסרט מזמנת אותו להופיע בפני קהל בערב שירת חובבים. יואב הוא המסתורין הגדול של היצירה האמנותית. ספק אם הוא מודע למשמעות של שיריו, ומאידך - קשה לפטור את יצירתו כשטף אינטואיטיבי בלבד של דימויים.
האם יואב הוא לפיד עצמו (השירים שהוא מחבר נכתבו למעשה על ידי לפיד בילדותו), או לפחות כפי שהוא תופס את מעמדו כאמן? זאטוט מחונן בכישרון ופגיע, החשוף לניצול ומניפולציות מצד מי שאמורים לגונן עליו מחד, ולזלזול ואי הבנה מצד הקהל הרחב. זוהי, אם כן, יצירה אישית מאוד, אפילו נרקיסיסטית (והאם אמן יכול ליצור סרט על אמנות מבלי להפגין שמץ של נרקיסיזם?), שיש בה שילוב מרתק של רגישות ויהירות.
אגב כך, "הגננת", שנפתח בתמונה ישראלית טיפוסית, זוג רגלי גבר המסתירות את מסך הטלוויזיה שבה משודרת "מצב האומה", ערוץ 2 אלא מה - הוא הערה חריפה על וולגריות וטמטום תרבותי. כאשר הגבר, בעלה של נירה, איש התעשייה האווירית (ליאור רז), מקיש על המצלמה, שהיא ספק הבמאי, הדבר נראה מפתיע בהתחלה, כמו שובר את אשליית המציאות שהסרט אמור לייצר, אבל מייצג את נקודת מבטו של לפיד על המציאות באופן שונה ומורכב מהצפוי. הוא מנכיח אותה בסרט, והופך אותו עצמו לחלק ממנו (עבודת הצילום המתוחכמת היא של שי גולדמן).
בתוך כך, "הגננת" מבליט את האמביוולנטיות שבדמותה של נירה, ודאי בחלקו האחרון שבו, במטרה להגן על יואב מפני העולם, היא מבצעת מעשה רדיקלי (די בדומה לאקט הקיצוני שמממשים גיבוריו האידיאליסטים של "השוטר").
הסרט נע ביעילות מסאטירה חריפה על החברה הישראלית בפרט ועל קפיטליזם דורסני בכלל,
לסצינות מטרידות, עוכרות שלווה, אינטימיות ופרוורטיות כאחת (כמו זו שבה מעירה נירה את יואב משנתו על מנת לחזות בגשם היורד), שמזכירות מאוד את הקולנוע של מיכאל האנקה האוסטרי ("סרט לבן").
הישג גדול אחר של "הגננת" קשור לעבודה עם הילדים. לא מדובר רק בשניידמן שהופעתו היא בגדר נס קולנועי - כן, ישנם מקרים שבהם אין מנוס מלהידרש לביטוי השחוק הזה - אלא גם בדינמיקה אל מול המצלמה של שאר ילדי הגן (לפיד כבר הוכיח את יכולתו בעבודה עם ילדים בסרטו הקצר "גבעת התחמושת" מ-2013, המתרחש באתר ההנצחה של הקרב המפורסם). הסצינה שבה הם מעלים את השיר "מי ימלל גבורות ישראל" במסגרת מופע חנוכה היא לא פחות מנפלאה.
דמותה של נירה היא אחת הדמויות הנשיות המרתקות שנראו לאחרונה בקולנוע הישראלי. השאיפה שלה ליצור בועה מגוננת, ליואב ולה, מפני העולם הגברי והמאצ'ואיסטי היא מרגשת, אך בה בעת הופכת אותה עצמה לאיום. שרית לארי בעלת העיניים העצובות, האקספרסיביות, היא אגב כך תגלית נוספת של הסרט, והקשר שנוצר בינה לבין המשורר הצעיר נטען בעוצמה שמקורה בשילוב שבין עדינות אימהית ואובססיה מסוכנת.
מצוינת אף אסתר רדא בתפקיד המטפלת של יואב, שבאחד משיאי הסרט מגיחה מתוך הים ומספקת ביצוע מרטיט לאחד משיריו המוקדמים של הילד לפיד. סרט נדיר ונהדר.
