"עיניים גדולות": טוב שחזרת, טים ברטון
אחרי שני עשורים בהם הואשם בהתמסחרות, חוזר טים ברטון לבסיס שלו בסרט עצמאי ראשון בבימויו. ואכן "עיניים גדולות" הוא יצירה אישית מהנה, שאיימי אדמס תורמת לה במשחקה המצוין כציירת מרגרט קין ותמונותיה הקיטשיות. האם זוהי התשובה של הבמאי למבקריו האליטיסטים?
"עיניים גדולות" ("Big Eyes") מביא את סיפורה האמיתי של אחת האמניות המפורסמות ביותר באמריקה של שנות ה-60, רק שאיש לא ידע את שמה. סרטו החדש של טים ברטון שב אל המקום שממנו הגיעו "המספרים של אדוארד" ו"אד ווד", שניים מסרטיו הטובים ביותר, בניסיון לדון בסוגיות של אמנות ומסחריות, והתוצאה היא אכן עבודתו המוצלחת ביותר זה שנים.
עוד ביקורות סרטים ב-ynet :
בשלהי שנות ה-50 עושה מרגרט אולבריך, את הבלתי יאמן - ודאי כשמדובר בעידן השמרני ההוא: היא עוזבת את בעלה ומגיעה עם בתם היחידה לסן פרנסיסקו. כאן היא מתפרנסת מציורי רחוב של ילדים אבודים בעלי עיניים גדולות וחסרות פרופורציות הקרועות לרווחה, לרוב אוחזים בידיהם חתלתול או יושבים בדד. כאן היא גם פוגשת בוולטר קין, סוכן נדל"ן וצייר חובב של סצינות רחוב פריזאיות, או כך לפחות הוא מספר.
השניים מתחתנים, בין היתר כדי למנוע את הוצאתה של הבת מחזקת אמהּ, ומציגים את ציוריהם במבואת השירותים של מועדון לילה מקומי. כאשר "ילדיה" של מרגרט (שהפכה בינתיים למרגרט קין) מושכים את תשומת לב הקהל ועבודותיה הולכות ונמכרות, מכריז וולטר כי הוא זה שלמעשה צייר אותן, ומאלץ את רעייתו להמשיך ולספק עוד "עיניים גדולות" מהסטודיו שלה בעליית הגג של ביתם, בעוד הוא זוכה בפרסום ובתהילה.
איימי אדמס המצוינת (שזכתה על הופעתה בגלובוס הזהב) מגלמת את דמותה של מרגרט, ואילו כריסטוף וולץ, בעל חיוך חתול הצ'שייר הנצחי, משחק את בעלה הנוכל. סרטו של ברטון מתנהל כמו אגדה פמיניסטית אפלה, שהגיבורה שלה טווה חוטי זהב בכלאה, ונהיית מעורבת בדינמיקה של ניצול והונאה מבלי שיהיה לה מושג איך להיחלץ ממנה.
מאידך, ציורי והעתקי "עיניים גדולות" כובשים במהירות את השוק. אפילו השחקנית ג'ואן קרופורד ואשת המנהיג הסיני צ'יאנג-קאי-שק חפצות באחד, ומוצרים נלווים לילדי הרחוב עגומי המבע נרכשים בהמוניהם בחנויות ובמרכולים. ברוח התקופה, מרגרט (שמתגוררת היום בקליפורניה) נוטה להאמין שניכוס אמנותה על ידי בעלה מסייע לה להימכר טוב יותר. היא חיה בכלוב, אך מזהב.
סרטו של ברטון מתרחש בתקופה שבה התחולל הטשטוש שבין אמנות ומסחורהּ, טשטוש שהיה מזוהה בעיקר עם שמו של אנדי וורהול. וולטר אמנם גזל מרעייתו את עבודתה, אבל "עיניים גדולות" אינו מתיימר לרמוז שמדובר היה ביצירות אמנות בעלות ערך. אדרבא, מבקר האמנות המחמיר של הניו יורק טיימס (בגילומו המשעשע של טרנס סטמפ) פוטר את הציורים כלא יותר מקיטש חסר טעם - והוא כמובן צודק.
אך כמו ש"אד ווד" (שאת התסריט לו חיברו סקוט אלכסנדר ולארי קרסבסקי, הצמד שכתב גם את הסרט הזה) לא ביקש לעסוק באמנות גדולה, אלא בתשוקה שמניעה כל צורך ליצור - ואד ווד, אחרי הכל, אחז בתואר המפוקפק של "הבמאי הגרוע בכל הזמנים" - כך גם "עיניים גדולות" דן בביטוי עצמי, בהגשמה ובחזון, שאין להם דבר וחצי דבר עם הערכה ביקורתית. האם זו גם תגובתו של ברטון למבקרים שהאשימו אותו במהלך שני העשורים האחרונים בהתמסחרות וסינתטיות?
ברטון הוא חסיד גדול של עבודותיה של קין, והילדים בעלי עיני הכלבלב הגדולות והעצובות שציירה השפיעו על עיצובן של הדמויות בסרטיו. התגובות הקוטביות להן, שנעו מתיעוב הממסד האמנותי לפופולריות העצומה (בעיקר מצד דרי הפרברים באמריקה של שנות ה-60), מאפיינות גם את היחס למרבית סרטיו בשנים האחרונות. ועם זאת, הסרט לא מתיימר לספק תשובה לשאלה מה הפך את יצירותיה של קין לתופעה התרבותית שהן, כשם שאינו מסביר מדוע שיתפה פעולה עם מעשה השרלטנות התקשורתי והאמנותי של וולטר.
צניעותה והתבטלותה נדמים, אגב כך, מעט מלאכותיים. לא משהו שהיית מצפה לו ממישהי שהעזה לעזוב את ביתה ובעלה הראשון ולפרנס את עצמה. דמותו של וולטר, לפחות כפי שמגלם אותה וולץ, מתקשה לשכנע בקסם ומאוחר יותר בטרור שהפעילה על מרגרט במטרה לגרום לה לשתוק ולהמשיך לצייר. מקורות השראתה נותרים אף הם מעורפלים.
מצד שני, הסיפור (כפי שמגדיר אותו המספר של הסרט, עיתונאי בגילומו של דני יוסטון) הוא באמת בלתי ייאמן, וסצינת המשפט שמהווה את שיאו מספקת לו כמה רגעים הזויים שכמסתבר אפילו לא מתקרבים למה שהתרחש שם במציאות. "עיניים גדולות" - זהו, אגב, סרטו העצמאי הראשון של ברטון והוא הופק בתקציב של כ-10 מיליון דולר בלבד - הוא ניסיון ראוי להערכה של ברטון לשוב אל מקורות הקולנוע שלו, ודאי אחרי הבומבסטיות המייגעת והעומס החזותי של "אליס בארץ הפלאות", "צ'רלי בממלכת השוקולד" ו"סוויני טוד".
וכך, גם אם הסרט אינו עונה על כמה תהיות עקרוניות הקשורות לסיפור, קשה שלא להתרשם מכך שזוהי עבודתו האישית ביותר של ברטון מאז "אד ווד". להנאה מוסיפה גם מלאכת הצילום בגווני פסטל בהירים של ברונו דלבונל, שמעניקה למתרחש צביון של פנטזיה מצמררת.
