אני, אלחנדרו וליאו בדרך אל האוסקר
הבמאי אלחנדרו גונסאלס אינייריטו בחר בתום שובל כבן חסותו מתוך מאה מועמדים מכל העולם. בין מפגשים עם לאונרדו דיקפריו וטום הארדי, הוא שינה את התפיסה שלו על קולנוע. כשהמנטור יזכה באוסקר על "בירדמן", המתלמד הישראלי יהיה שם בטקס בזכות עצמו. על החוויה הוא כותב במיוחד ל-ynet
הבמאי תום שובל רק בן 34, ומאחוריו רק סרט ארוך אחד "הנוער" מ-2013. ולמרות זאת, הקולנוען הישראלי הגשים חלום שלא רבים יכולים להרשות לעצמם לפנטז עליו: הוא נבחר על ידי המאסטר אלחנדרו גונסאלס אינייריטו להתלוות עליו על סט הצילומים של סרטו החדש "The Revenant", שם חלק רגעים קסומים עם לאונרדו דיקפריו וטום הארדי. המנטור ותלמידו ייפגשו שוב בטקס האוסקר הקרוב. אינייריטו עם "בירדמן" המועמד המוביל לזכייה, ושובל כשותף ליצירת "איה" המועמד בקטגוריית הסרט הקצר. בינתיים הוא מספר לכם על המסע המופלא שלו:
לפני כתשעה חודשים צלצל הטלפון שלי באמצע הלילה. על הקו היו נציגי חברת רולקס (כן, מהשעונים). הם הזמינו אותי להגיש מועמדות למיזם יוקרתי מטעמם, המשדך בין יוצרים בתחילת הדרך לבין מנטורים מנוסים. מבין כמאה מתמודדים מכל העולם שנבחרו על ידי מגלי הכשרונות של התוכנית, רק אחד יזכה בהזדמנות הנכספת להתלוות במשך שנה למאסטר קולנוע שנשאר בשלב זה לא ידוע. ולמרות כל זאת, ברור שהסכמתי מיד.
עדכונים שוטפים - גם בטוויטר של ynet
הסכמתי, אבל קצת שכחתי מזה בשבועות שעברו מאז. ואז פתאום קיבלתי טלפון משוויץ ובו התבשרתי שעברתי את הסינון ואני אחד משלושת המועמדים הסופיים. המנטור עצמו יכריע עם מי הוא רוצה לעבוד, אבל לצורך כך, הסבירו נציגי רולקס, הם יצטרכו להטיס אותי ללוס אנג'לס כדי לפגוש אותו אישית. מי הוא המנטור? מסתבר שמדובר בבמאי המכסיקני אלחנדרו גונסאלס אינייריטו.
לא ממש זוכר איך הסתיימה השיחה כי הייתי כל כך בשוק מהעובדה שהשתפרו סיכויי לעבוד צמוד עם אחד הבמאים החשובים בעולם. איינריטו הפך בשנים האחרונות לאחד מבמאי הקולנוע המובילים והנערצים בהוליווד ובכלל, עם "אהבה נושכת", "21 גרם", "בבל", "ביוטיפול", ועכשיו גם "בירדמן" - סרטים שהקנו לו מועמדויות לאוסקר, אינספור פרסים ומעמד של במאי בעל סגנון אישי, אמירה מובחנת ויכולות בלתי רגילות.
עם נחיתתי באל.איי והגעתי לאולפן הסאונד בו עבד אינייריטו על השלמת העריכה של "בירדמן". נכנסתי לאולם קולנוע עצום, ומה שנראה על המסך מעתיק את נשמתי: אני רואה את מייקל קיטון עף מעל ניו יורק, המצלמה מרחפת מסביבו, עולה ויורדת ללא מאמץ. האימאג' חוזר שוב ושוב בעוד אינייריטו עצמו מנסה לדייק את הסאונד. שאלתי את עצמי שוב האם אני באמת כאן? ואז הוא הבחין בי, עצר הכל וניגש מחייך לעברי כדי ללחוץ את ידי. "איזה כיף שאתה כאן", הוא אומר ומציג אותי לצוותו כתום "במאי ישראלי שעוד נשמע עליו הרבה". ואני, אני כמעט מתעלף.
אחרי שמשמרת הסאונד נגמרה יצאנו לאכול יחד במסעדה איטלקית מקומית. בעודנו מדברים אני מזכיר לעצמי שצריך להיכנס לפרופורציות. בכל זאת אני אחד מתוך שלושה מועמדים סופיים - והמציאות, כך כבר למדתי, לעולם מנצחת. למרות שאני לא כל כך בפוקוס, קלטתי שהוא מחמיא לי על "הנוער", והתפלאתי שהוא זוכר שוטים מהסרט בעל פה, ומתעניין איך עשיתי אותם, ועוד מדגיש שהדרך בה בחרתי לספר את הסיפור היא מקורית ומלאת חסד.
אני זוכר שאמרתי לעצמי שפה אפשר פשוט לפרוש בעצם, אבל אז השיחה מתגלגלת בקלילות על קולנוע ועל החיים, ותוך כדי אני שוכח שזה אינייריטו הגדול שיושב מולי. אנחנו מדברים כמו שני אוהבי קולנוע על סרטים שהשפיעו עלינו, על רגעים שתפסו אותנו - כמו שתי קולגות.
עם שובי לישראל ולמציאות, הכל נראה פתאום כמו רגע חלומי שהיה וחלף. שבועיים עברו, ואני כבר השלמתי עם העובדה שבזה הסתכמה החוויה. אבל אז באמצע הלילה, שוב פעם הטלפון מצלצל מחו"ל. הפעם זה אינייריטו בכבודו ובעצמו, ומודיע לי שהוא בחר בי להיות הפרוטוז'ה שלו. פה כבר הפסקתי לצבוט את עצמי, גם כי זה כואב וגם כי אין לי שום סיבה להתעורר אם זה רק חלום.
נריץ קדימה כמה חודשים, שהרגישו לי כמו חיתוך מהיר היישר אל אתר הצילומים של הפרויקט החדש של מי שהפך מאז למנטור שלי "The Revenant", שהוא מעין מערבון קודר ומסתורי בכיכובם של לאונרדו דיקפריו וטום הארדי. הסט הוקם בהרי הרוקי שבקנדה, והצוות שהתקבץ שם הוא באמת אדיר: הצלם הוא עמנואל לובצקי הגדול ("כוח משיכה" ו"בירדמן"), והמעצב האמנותי הוא ג'ק פיסק האגדי, המוכר מעבודותיו עם דיוויד לינץ' וטרנס מאליק. המאפרים של הית' לדג'ר ב"האביר האפל", והפעלולן עבד בסרטי מרטין סקורסזה. ויש גם את המפיק סטיב גולין (שהוביל את הסדרה "בלש אמיתי").
ואני מוצא את עצמי ליד כל אלה בישיבת התסריט, ממקום מושבי ליד אינייריטו, אני מתבונן על כל אנשי הצוות שמסביב לשולחן וחושב לעצמי: חוץ ממני, כולם פה זכו באוסקר או היו מועמדים לו. מי היה מאמין?
אינייריטו נדיב ותמיד מדבר בגובה העיניים. הוא מאפשר לי גישה לכל מקום בסט (לא דבר של מה בכך בסט הוליוודי שבו הכל מתנהל תחת מעטה סודיות). וככה אני יושב איתו מול המוניטור, נוכח בהדרכות השחקנים, בשיחות עם הצלם ועם הצוות, בימי הצילומים עצמם. בסופו של כל יום צילומים, אני נוסע איתו לצפות ב-dailies (חומר הגלם שצולם באותו יום).
אבל עם כל ההתלהבות, איך ההפקה הזו של עשרות מיליוני דולרים יכולה ללמד אותי משהו? הרי זה לא דומה לשום דבר שאני רגיל אליו בארץ וגם כנראה לא יהיה דומה. זה קנה מידה שונה לגמרי, והנה רק דוגמא קטנה אחת לשם המחשה: לצורך צילומים בנהר עוצר נשימה, שכרה ההפקה את הסכר שקרוב לו לכמה ימים. כל זאת כדי שיוכלו לווסת את זרימת המים לשביעות רצונו של הבמאי. בקטנה.
תוך כדי הצילומים, אינייריטו נדרש לנטוש מדי פעם את ההפקה לטובת עוד הקרנה חגיגית או עוד פרס שקיבל על "בירדמן" שהחל לצבור תאוצה לקראת עונת האוסקרים. בתוך כל זה לא הבנתי מאיפה אינייריטו מצא זמן לקרוא את התסריט החדש שאני עובד עליו. אבל הוא הצליח גם בזה, וניהלנו שיחות ארוכות עליו - לפעמים בנסיעות הבוקר לסט. כהרגלו הוא מכוון אותי בשבילים שאף אחד עוד לא צעד בהם, ואני מבחינתי נרגש מהתוצאה הנרקמת.
האמת היא שרק מההתבוננות באיניירטו עובד אני מבין קולנוע כמעט מחדש. אני לומד איך שהוא מסדר את כל הכוחות שרוב הזמן מתנגשים מול המצלמה. אני מתרשם מאיך שהוא ממקסם את המיזנסצנה, מנסה, בודק, מפרק ומחזיר שוב - כאילו הסט הוא מעין במה, וכל שאר המרכיבים הם רקדני בלט שמודעים לתנועותיהם. אחרי שלושה שבועות על הסט אני מתחיל להתרגל לזה שאינייריטו שואל אותי מה חשבתי על הטייק, או זה שדיקפריו יושב לצידי וצופה איתי במוניטור.
אני גם מסתגל לנסיעות ארוכות בדרכים עם נוף הררי עוצר נשימה. לעיתים הוא כל כך יפהפה באופן מוגזם עד שאני תוהה אם הנוף הזה הוא לא בעצמו סוג של תפאורה. בין לבין חלקתי גם כמה שיחות עם לובצקי על קולנוע. האיש מתגלה כסינפיל לא קטן ולא פראייר בכלל. ואז פתאום הגיע הרגע הזה ואי שם בין שיפולי הרי הרוקי, הצלם המכסיקני המהולל שואל אותי אם אני מכיר זמר ישראלי בשם מתי כספי. ככה באמצע שום מקום, מתי כספי.
לפחות ממה שראיתי על הסט, אני בטוח ש"The Revenant" הולך לשמוט שוב את השטיח מתחת לתפיסות הקולנועיות המקובלות. אולי אני מייצר פה ספוילר, אבל אי אפשר ממש לתאר את זה במילים,
כך שאני מרגיש בטוח שאני לא הורס יותר מדי. אז כשהסרט ייצא לאקרנים חפשו שוט-סיקוונס אחר ארוך ומופלא שבו דיקפריו והארדי מטפסים על הר מלמטה ועד לפסגה, כשהם נושאים על גבם משא כבד מאוד. המצלמה מבחינתה לא עוצרת לרגע - שכלול שהתווסף לטכניקה שבה צילמו אנייריטו ולובצקי את "בירדמן". עליו שניהם מועמדים לפסלונים מוזהבים (הסרט מוביל את המועמדים בתשע קטגוריות).
אני תכף טס שוב לרגל סוף הצילומים, ומשם אמשיך לטקס האוסקר. "בירדמן" כאמור מועמד לתשעה פרסים, אבל באופן מפתיע ומרגש "איה", סרטם של עודד בינון ומיכל ברזיס, שהייתי שותף לכתיבתו, מועמד גם הוא בקטגוריית הסרט הקצר. יש משהו כל כך משמח, ספוג באירוניה דקה שהמנטור ותלמידו - שניהם מועמדים לאוסקר באותה שנה. כשסיפרתי לאינייריטו את הבשורה, הוא ממש שמח בשבילי. הוא גם הזכיר לי את אותו הרגע כשאמרתי לו אז בישיבת הצוות, שכל האנשים בחדר פה היו מועמדים לאוסקר או זכו בו. "עכשיו אתה גם כזה" הוא אומר לי וצוחק.
לפנייה לכתב/ת 
