לגאול את הבית היהודי שלנו
במדינת ישראל שנת 2015 פרשיות בניית המשכן אינן סיפור מוזר ואקזוטי, הן פחד אלוהים המתרגש עלינו. מי שמתנגד לתחבורה ציבורית בשבת, מתנהג כדיקטטור. הוא מנדנד ומטריד, והוא רוקד עם האמת הנצחית שלו על גבן של השכבות החלשות של הקהילה שלנו
מאבדת סבלנות
אין לי סבלנות לפרשות בניית המשכן שבהן אנחנו שוהים בשבתות האחרונות. כל כך הרבה פסוקים, כל כך הרבה חוקים ופרטי-פרטים של בגדי הכהונה, כל כך הרבה קורבנות, כל כך הרבה חיות פועות ודם. אין סוף לדם. מי צריך את כל זה? ומי תמים מספיק להאמין שהפרוייקט הזה עתיד ללדת טוב?
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
תפקיד העובר בירושה מאב לבן, ועל כן לא דורש מבעליו מאמץ אינטלקטואלי או רוחני. מרכז דתי המלמד את מאמיניו שבעיות חברתיות ומוסריות חמורות, יכולות להיפתר באכזריות ובפשטנות של הבאת קורבן. מקום שמתגמל על צייתנות עיוורת, ומעניש על פעילות ספונטנית ועל חריגה מהחוקים.
מי חשב שהמרכז הדתי הזה יצמיח אנשים מוסריים ואחראים?
ידינו דמים מלאו
זו הייתה רק שאלה של זמן עד שהנביאים הרעימו קולם, והבהירו שמימשנו את כל הסכנות שהיו טמונות מלכתחילה בחוויה הדתית ששמה "בית מקדש". הם צעקו והתחננו שנחדל מפולחן זה, ונתחיל לחשוב על מוסר (ישעיהו א', י"ב-ט"ו): "כי תבאו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמס חצרי. לא תוסיפו הביא מנחת שווא קטורת תועבה היא לי... ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם. גם כי תרבו תפילה אינני שומע. ידיכם דמים מלאו".
אבל למי יש כוח למוסר כשקיימת אפשרות לנקות את הידיים הרצחניות בדם הקורבנות? מוסר זה לחלשים... קרבנות ודם הם גן עדן למנהיגים מושחתים, שרוצים לשחוט ולשעוט קדימה.
אני לא אבֵלה על חורבן המקדש
ותשעה באב הוא לא "צום אבחרהו", אבל אני לגמרי מבינה את קברינטי "מכון המקדש" וחבריהם. הם רוצים להחזיר אותנו לשם – אל הפשטני, הצייתני והרצחני. אני מבינה אותם ופוחדת משאיפותיהם. הם לא קוריוז בעיניי. תורתם מסוכנת לדמוקרטיה, מסוכנת לזכויות האדם, ולצערי זוכה למאחזים של ממש במדינה ובלבבות. במדינת ישראל שנת 2015 פרשיות בניית המשכן, אינן סיפור מוזר ואקזוטי, הן פחד אלוהים המתרגש עלינו.
"מקדש מעט" שלי
השבוע נתקלתי בפייסבוק בתמונה שלא הצלחתי להסיר ממנה את העיניים. תמונתה של אושרת מורג, רבה רפורמית שהוסמכה בישראל, ופועלת בימים אלה בבואנוס-איירס. אני מתבוננת בתמונתה והלב שלי בוכה. בכי טוב, משחרר, נקי.
יש בתמונה הפשוטה הזו תמצית של כל מה שהוא "מקדש מעט" ונכון עבורי. אני מזמזמת את הפסוק (ישעיהו נ"ו, י'):
אני חושבת על ההבדל היפה בין "בית תפילה" של הנביא, ל"בית השחיטה הכהני" של הפרשה. אני רואה את האישה הזו מחזיקה בחיקה, ברוֹך למוּד, את ספר התורה, כאשר תישא האומנת את היונק – באהבה, באחריות, ובלי לעשות מזה עניין.
אני רואה את היד האוחזת בסידור. אני רואה את ההיכרות עם המסורת ואת תחושת הביתיות. אני בעיקר רואה את מאור הפנים. זה הבית שבו אני רוצה לעבוד את אלוהיי. כך אני רוצה שיקבלו את פניי ב"מקדש מעט" שאליו אני נכנסת. אני רוצה "מקדש מעט" שייקח על עצמו אחריות לשוויון בין כל בני האדם. שתהיה בו ידיעה ברורה שגם אני וחברותיי חלק. ממש חלק. חלק שווה. אני רוצה להתפלל במקום שבו כל בני האדם שווים בפני אלוהים ובפני הקהילה.
בואו נגיד את זה בצורה פשוטה
הקיום האנושי חסר פשר. אנחנו נולדים, אנחנו מתים, ובתווך עובר זמן קצר, הגם שמשכו לא ידוע, ובו מתרחשים עלינו דברים – שעל רבים מהם אין לנו כל שליטה. השמש כנראה תוסיף לזרוח ולשקוע, העונות יתמידו להתחלף, לעיתים יתרגשו עלינו אסונות טבע, לעיתים מנהיגים יבהילונו במלחמותיהם. אני לא יודעת אם זה מחריד או מרגיע, אבל אין לנו שליטה על הדברים האלה.
על מה יש לנו שליטה? רק על אופן התגובה שלנו להתרחשות המוזרה הזו ששמה "חיים". אנחנו יכולים לבחור אם לאהוב או לשנוא, אם לשתף פעולה או להיאבק. זה, ורק זה, נמצא בידיים שלנו.
והדת?
אני רוצה לומר דבר מאוד פשוט, שבעוונותינו נשכח ונזנח: הדת לא יכולה לגלות אמת גדולה על היקום, וזה גם לא תפקידה. את האמיתות הרוחניות הגדולות איש לא יודע, ומשום כך בדיוק הדת עוסקת באמונה ולא בידיעה. תפיסות העולם הדתיות אינן מחויבות מבחינה הגיונית. הן אפשריות, הן בחירה. דת היא ניסיון אנושי להתמודד עם חידות היקום. דת היא דרך. היא לא הפתרון.
כך נראית האמונה שלי
תפקידה של הדת הוא להציע משמעות ונחמה. העולם כאוטי, האסונות רבים. צדיקים נעזבים וזרעם מבקש לחם
וחמלה, ובסוגיות אלו יש לדת תפקיד מכריע. היא יכולה לעזור לבני האדם למצוא משמעות בחיים, והיא יכולה לחנך אותנו לאחריות ולערבות הדדית.
כן, מה שכתבתי כאן זו דעתי בלבד. יש אנשים רבים החושבים שהדת (שלהם, כמובן) נושאת את האמת המוחלטת, ותפקידם ככוהניה הוא לכפות אמת זו על הקהילה. אנשים אלה ישחרו לבנייתו של בית המקדש הכוהני, על קורבנותיו ועל דמיו.
אני משחרת ל"מקדש מעט" עם רבה מאירת פנים, עם אהבת אדם, עם אמונות יחסיות, עם ספקנות ועם לק ורוד על הציפורניים... כך נראית שמחת התורה שלי, כך נראית האמונה שלי, ועל הבית הדתי הזה אמשיך להיאבק.
"שאבּוּס" – נאבקים על הבית היהודי שלנו
השבוע התבשרנו בתקשורת שקבוצת תושבים בירושלים מארגנת תחבורה שיתופית שתפעל בשבתות, ותביא את אנשי השכונות למרכז העיר, וגם תחזיר אותם הביתה בשלום. "שאבּוּס" – קוראים למיזם המבצע מעקף לתחבורה ציבורית בשבת. קולות דתיים מתלהמים התחילו להישמע נגד ההתארגנות, ואני רוצה לקרוא דווקא לחבריי האורתודוכסים לתמוך ב"שאבּוּס" (עד שתונהג תחבורה ציבורית מסודרת בישראל כולה, ובירושלים).
חברות וחברים שלי - דת יכולה להציע נחמה, אבל היא גם יכולה לחבור אל הכוחות המעכירים ומשברים גבו של אדם. אופייה של הדת, בניגוד לדברים רבים אחרים, הוא בידיים שלנו. אנחנו, האנשים הדתיים, צריכים להחליט אם הדת תחליש את חדוות החיים, ותרוקן אותם ממשמעות - או שתהיה דת של חמלה ואחווה אנושית. דת המאפשרת לשלב ידיים ולצלוח באהבה ובפחות כאב את מסע החיים הקצר.
אמרו לי מה הדת שלכם, ואומר לכם מי אתם
אם אתם חושבים שיש לכם אמת נצחית ביד, אם נדמה לכם שאתם כהנים, ואם אתם חושבים שיש לכם מטה
קסמים ודם שביכולתו לפתור כל מצוקה אנושית – תמשיכו לכפות עלינו את אורח החיים והאמונות שלכם.
אבל אם אתם מבינים שאתם, כמונו, בסך הכל מבקשי דרך. שהאמונה שלכם נכונה לכם, אבל לא נושאת בחובה אמת אוניברסלית. אם אתם מבינים שהדת שלכם יכולה לחבק ולנחם, וצריכה לעשות בדיוק את זה – אתם צריכים להיאבק במי שמשתמש בדת בצורה מדכאת.
תחבורה ציבורית בשבת היא לכאורה עניין שולי, אבל נדמה לי שהיא לב העניין. מי שנאבק נגד הפעלת תחבורה ציבורית בשבת, פוגע דווקא באנשים שזקוקים לעזרת הקהילה; הוא מונע מזקנים ומחולים שאינם נוהגים, לבלות עם בני משפחתם. הוא גוזל כסף מאנשים קשי יום, שאין להם אפשרות להחזיק מכונית, ונדרשים לבזבז את המעט שיש להם על מוניות, והוא מסכן את חייהם של צעירים הנוסעים בשבתות בטרמפים.
מי שמתנגד לתחבורה ציבורית בשבת, לא גורם לאווירה שקטה ונעימה יותר ברחובות, הוא מתנהג כדיקטטור. כ"כהן גדול" של הדת. הוא מנדנד ומטריד, והוא רוקד עם האמת הנצחית שלו על גבן של השכבות החלשות של הקהילה שלנו.
חבריי האורתודוכסים, תִּרמו "מחצית השקל"
אתם צריכים לגלות את דעתכם ברבים ולעזור לנו (ולדת שלנו) לנצח את ההתנשאות הדתית, את היוהרה ואת שרירות הלב. משפיל לחשוב שצריך לאסוף תרומות למען החופש לנסוע בשבת – אבל זה המצב. אני חושבת שכל אחת ואחד שלא שייך לתפיסת העולם הכהנית, צריך לגלות השבוע את דעתו - ולתרום, ולו תרומה סמלית, למען תחבורה בשבת בירושלים.
אני תרמתי. מה אתכם? זו הכתובת. תרמו דמי נסיעה אחת במונית... תרמו "מחצית השקל", וננסה לגאול את הבית היהודי שלנו מערלוּת הלב.
ובבית המדרש של הטוקבקים
השבוע נציין לגנאי את ההסתדרות הרפואית/ חברת "דיל טוב" / עיריית ירושלים (כשיחליטו מי האחראי – נמחק את התשובות המיותרות) שנכנעו ללחץ חרדי (מדומיין), והחליטו לא לפרסם תמונות של נשים קשישות בשלטי חוצות. הצד האופטימי של הסיפור הוא שהם חושבים שגם כשאנחנו מבוגרות אנחנו מגרות, ובמחוזותינו זהו חידוש חשוב ומרענן.
אחתום בשלש חידות אסתטיקה ירושלמיות
הראשונה (שנפתרה על ידי בית המשפט): כמה כסף היה צריך להעביר ולאן, על מנת להצמיח בירושלים את
היבלות ששמן "הולילנד"?
החידה השנייה: כמה כסף היה צריך להעביר ולאן, על מנת להצמיח את הפאלוס הירושלמי המטורף ששמו "גשר המיתרים"'?
והחידה השלישית והצעירה: מה פשרן של הואגינות האדומות והענקיות הפורחות בשוק מחנה יהודה? מי הגאון שהביא אותן? למה? ומה צריך לעשות בשביל לשחרר את ירושלים מהכיעור?
שבת שלום!
