"סיפורים פרועים": תצחקו בשבילה, ארגנטינה
שש האפיזודות הקצרות שמופיעות ב"סיפורים פרועים" אינן קשורות אחת לשנייה. אמנם אין בסרט הארגנטיני שהיה מועמד לאוסקר הזר יותר מדי עומק, אך הוא מספק בידור שובב, חכם ומהנה. לפעמים זה כל מה שאנחנו צריכים
הסרט הארגנטינאי "סיפורים פרועים" ("Relatos Salvajes") מורכב משש אפיזודות קצרות שכל אחת מהן נראית כטיוטה שנרקחה על ידי קוונטין טרנטינו. השילוב בין מצבים קיצוניים, אלימות אבסורדית והומור יבש הופכים את התוצאה, שאמנם אינה אחידה ברמתה, למשעשעת ומהנה.
עוד ביקורות סרטים ב-ynet:
המשותף לכל הסיפורים, שנכתבו ובוימו בידי דמיאן סיפרון, הוא נקודת מוצא שגרתית שהולכת ומקבלת צביון פרוע ואלים. כאשר צופים בסרט, שהאפיזודה הראשונה שלו מתרחשת במהלך טיסה שיוצאת משלוותה, קשה שלא להיזכר בהתנהלות הבהמית ההיא על סיפון מטוס ישראייר. ואכן, מה שיפה בכל ששת הסיפורים הוא, שעל אף מופרכותם הם נדמים ריאליסטיים לחלוטין.
הסיפור הראשון, המבריק, שאכן מכתיב את הטון למה שבא אחריו, מפגיש בין דוגמנית מסלול (מריה מארול) למבקר מוזיקה (דריו גרנדינטי) היושבים משני צדי המעבר במטוס, ומגלים שיש להם מכר משותף. בהדרגה מצטרפים נוסעים נוספים לשיחתם, ומבלי לחשוף נציין רק שהסיטואציה החברתית נחתמת בפאניקה מוחלטת (והחיבור המצמרר בין המתרחש להתרסקות מטוס ג'רמן ווינגס הופך את האפיזודה לאקטואלית).
בסיפור השני זוממות מלצרית שואפת נקם וטבחית להחדיר רעל עכברים למזונו של האורח היחיד במסעדה, ובשלישי מנהלים שני נהגים עימות אלים על כביש שומם. ברביעי מחליט מהנדס-מומחה לפיצוצים מבוקרים, שיש לו פתיל קצר (ריקרדו דארין), לסגור חשבון עם הרשויות שמתנכלות לו. ואילו בסיפור החמישי - שעלילתו מזכירה את סיפור הסרט "שלושה קופים" של נורי בילגה ג'יילאן - מניח איש עשיר בפני אחד מעובדי משק ביתו הצעה מפתה: לקחת על עצמו את האשמה בתאונת פגע וברח קטלנית בתמורה לסכום כסף רציני.
הסיפור השישי הוא בעל נקודה יהודית. בעיצומו של טקס הכלולות שלה מתברר לכלה טרייה (אריקה ריבאס) שבעלה בגד בה, ותגובתה הופכת את האירוע החגיגי לגיהינום. שילובו של הלהיט זוכה האירוויזיון "הללויה" ברקע ההתרחשויות הכאוטיות, יגרום לצופה הישראלי לחייך בהנאה.
אפשר לזהות בסרטו של סיפרון אמירות הקשורות לפערי מעמדות וניצול חברתי (במיוחד בסיפור השלישי והחמישי), או היבטים סאטיריים (סיפור מספר ארבע). הוא מקצין תכונות אנושיות כנקמנות ומרירוּת עד אבסורד, ובסופם של דברים כל ששת הסיפורים מספקים מבט משעשע על טבע האדם שיוצא מכלל שליטה.
שמם של האחים פדרו ואוגוסטין אלמודובר מעטר את הסרט (הם שניים ממפיקיו), וקל לראות כיצד אופיו השובב והמתריס משך אותם. המבנה הנרטיבי,
המבוסס על סיפורים קצרים נפרדים זה מזה, איננו מקובל בימינו - סרטי אפיזודות דוגמת "בוקאצ'ו 70" (1962), "רוגופאג" (1963) ו"המכשפות" (1967), שבוימו על פי רוב על ידי במאים שונים, היו נפוצים בקולנוע האיטלקי של שנות ה-60 - והבחירה בו של סיפרון היא בהחלט מרעננת. אף לא אחד מהסיפורים נמתח מעבר לגבולותיו, והתוצאה היא אסופה חביבה מאוד שמספקת פואנטות מבדרות, גם אם לא מעמיקות במיוחד.
וזו בדיוק הנקודה - "סיפורים פרועים" (שנמנה על חמשת המועמדים הסופיים השנה לאוסקר הסרט הזר) אינו מותיר חומר למחשבה. הסרט, שהיה לנצפה ביותר בארגנטינה אשתקד, הוא לא יותר מאשר בידור טוב משולב במידה נכונה של הומור שחור. אבל לפעמים זה כל מה שנדרש.
