"הג'ינקס": המיליארדר שרצח אותי

העצה הכי טובה שאפשר לתת לכם כצופים בתחילת הביקורת על "הג'ינקס" (מדי ערב ב-yes) היא פשוטה ביותר: אל תרוצו ותגגלו את השם רוברט דורסט לפני שצפיתם בה. זו פשוט הדרך היחידה להימנע מספוילרים לסדרת הדוקו בת ששת הפרקים מבית HBO. הצפייה בה כל כך מצמררת ומשתלמת גם כשיודעים איך הסיפור האמיתי והמטריד הזה נגמר, אבל ככל שיודעים פחות עליה בהתחלה, כך ההתפתחויות מפרק לפרק מקבלות אפקט יותר חזק ודרמטי בסיום.

עוד ביקורות טלוויזיה בערוץ: 

• "רון": זה טוב, אבל נגמר כל כך מהר
• סוף המירוץ: שי ושני ניצחו כנגד כל הסיכויים
• "נחצ'ה": הצד האחר של נחום היימן
  

העובדה שיכולה להיות ספוילר לדוקו היא התמצית של חוויית הצפייה המורכבת בג'ינקס. אנדרו ג'רקי ("לתפוס את הפרידמנים",דוקו מצמרר בפני עצמו) יצר יחד עם צוות הצילום וההפקה שלו סדרה שחושפת את האדם שעומד במרכזה, אך גם את הצופים, ומעלה שאלות על הטבע האנושי, וגם על אתיקה.

בוב דרסט. צמרמורת(צילום: באדיבות yes)

בלי לחשוף יותר מדי פרטים מהותיים, הסדרה מציגה בפנינו את רוברט דורסט, כיום אדם מבוגר, ואת השתלשלות העניינים בכמה מקרי מוות שקרו לאנשים שהיו מאוד קרובים אליו. היא משלבת קונבנציות שמוכרים מסרטי תעודה: ראיונות עדכניים עם המעורבים, קטעי ארכיון ומדיה מהעבר, וגם שחזורים לכאורה של מה שהתרחש. דווקא השימוש באלו הוא אחת הנקודות החלשות היחידות בסדרה. כשנעשה שימוש יתר בהילוך איטי וחזרה כמעט כל פרק על קטעי שחזור שכבר ראינו בתוך שפע העדויות האמיתיות, הם נראים קצת מודבקים וברמת הפקה נמוכה יותר משאר הסדרה.

אך מלבדם, מדובר בצפייה עוצרת נשימה. ג'רקי והצוות שלו מראיינים ואוספים חומרים, ועורכים אותם באופן שמגביר את הפן המותח של הסיפור.הם מגלים לנו פרטים מסוימים רק בהמשך הדרך, ומייצרים בכך אפקט של הפתעה, כזה שמזכיר צפייה בדרמות פשע ומשפט, שמיושם כאן על דוקו - בהצלחה יתרה. 

פני הרוע(צילום: באדיבות yes)

"חייו ומקרי המוות הרבים של רוברט דורסט" - זו, בתרגום חופשי, כותרת המשנה של הסדרה. לא שואלת את השאלות הנוקבות בעצמה במהלך הראיונות, אלו צפים אל פני השטח לבד. במהלך הצפייה אי אפשר שלא לתהות על התנהלות המשטרה, המשפחה של דורסט וכמובן דורסט עצמו. המעשים שמתוארים היו יכולים להיכתב בכל תסריט מתח, והיו עלולים גם להיפסל על תקן של מופרכות וחוסר אמינות, אילולא היו אמיתיים.

מה שהופך את הצפייה ב"הג'ינקס" למעניינת עוד יותר הוא העובדה שהיא מציבה מראה מטרידה גם מול הצופים עצמם. היא שואבת ממקרים נוספים של עיתונאות וקולנוענות חוקרת, ולוקחת אותם במידת מה לשלב הבא, שבו הצופה תוהה כל הזמן האם הוא צופה במסמך אנושי מזעזע ובעל ערך, או שהערך היחיד כאן הוא של מציצנות צהובה.

המעורבות של ג'רקי והצוות בסדרה מורגשת לא רק מאחורי המצלמה, אלא גם לפניה. הם משחקים תפקיד בהתפתחות הפרשה הסבוכה, שנמשכת על פני עשורים. הרבה לפני הדוקו הזה מה שהניע את הגלגלים שיצרו אותו היה סרט עלילתי שביים ג'רקי, על אותו סיפור. שם הוא השתמש בכישוריו ליצור יצירה בדיונית מבוססת על השערות של מקרה אמיתי. כעת, כמו תסריטאים שכותבים דמויות בלש אמינות הוא והצוות שלו משחקים במשחקי בילוש על המציאות.

(צילום: באדיבות yes)

גם הפתיח של הסדרה מעוצב ברוח הפתיחים של "בלש אמיתי", "דם אמיתי" (כל קשר מקרי בהחלט) ו"עמוק באדמה": מונטאז' של קטעי אלימות מהשחזורים, דיוקנאות של הנפשות הפועלות דוהות אל תוך שוטים של פריטים שישמשו כראיות, כל אלו על רקע שיר פתיחה קצבי (של ההרכב אילז) שהגיטרות והצרחות שבו משתלבות יפה עם שוטים מלחיצים של פאות וקטעי עיתונות.

במהלך הסדרה היוצרים מדברים גם על השאיפה לעשיית צדק, במידת האפשר, במהלך ההפקה. אפשר לשאול את השאלה האם מעניין אותם באמת לעשות צדק, או לעשות רייטינג יפה, אך אי אפשר לשאול זאת מבלי להישמע צדקנים להחריד, כי למרות המורכבות האתית שהוא מציג, ב"הג'ינקס" יש ערך ממשי. מדובר ביצירה דוקומנטרית שמשפיעה באופן מובהק על המציאות שאותה היא באה לחקור ולהציג. היא מעלה שאלות קשות על אירועים בלתי נתפסים ועושה זאת באופן מרתק. לא מדובר במצלמות אבטחה או בתיעוד מקרי שמקליט משהו נורא שמתרחש ומאפשר לנו לראות אותו. כאן הכלים הקולנועיים הטכניים מאפשרים לאדם שעומד מאחוריהם לעשות הרבה יותר מלתעד. ההתערבות במציאות כאן לא רק ברורה לצופים, היא גם מכוונת.

ההתערבות הזו מייצרת בלבול בחוויית הצפייה, כי המניפולציות שהצוות מפעיל עלינו עובדות היטב. כל פרק נגמר במעין רגע שיא, קליף האנגר, או איזושהי נקודה משמעותית שתגרום לנו לרצות ולהמשיך לצפות. זהו בידור לכל דבר ועניין - שההבדל הסגנוני בינו לבין סדרה בדיונית מעט מטושטש. בנוסף אנחנו יודעים שזו מציאות מתווכת, וגם המצולמים יודעים זאת, רוב הזמן - ומגיבים בהתאם.

וכך אי אפשר שלא להידבק לכיסא בזמן הצפייה ולהתפעל מהעשייה הטלוויזיונית שמובאת לפנינו, אך מדי פעם אי אפשר גם שלא לזוז באי נוחות בגלל מה שניחשף אליו, ובגלל חדוות המציצנות שלנו, וההתמסרות לשליטה המוחלטת של היוצרים במידע שנמסר לנו ולמרואיינים.