"האישה בזהב": הציור יותר מוצלח
למרות האקטואליות של נושא הסרט, "האישה בזהב" הוא עוד דרמה שגרתית העוסקת בהשבת חפצי אמנות שבזזו הנאצים. הבמאי סיימון קרטיס אינו משקיע בפיתוח הדמויות, והשחקנים הלן מירן וריאן ריינודלס מיישרים איתו קו
ממש לפני ימים אחדים פסקו מומחים גרמנים כי ציור של קאמי פיסארו שנשדד על ידי הנאצים יוחזר ליורשיו של בעליו החוקיים. זהו המקרה האחרון שמייצג מהלך מקיף של השבת חפצי אמנות שנבזזו מבתי יהודים בתקופת מלחמת העולם השנייה, ושעיקריו נקבעו בוועידת וושינגטון שהתכנסה בשנת 1998.
על רקע אקטואלי זה, עולה עתה לאקרנים בארץ "האישה בזהב" ("Woman in Gold") - סיפורה האמיתי של מריה אלטמן, ניצולת שואה אוסטרית קשישה שחיה בלוס אנג'לס, שתבעה את אוסטריה על גזילת אוסף מציורי גוסטב קלימט שהיו ברשות משפחתה לפני המלחמה, ובראשם הדיוקן שבכותרת.
היא חוברת לעורך דין אמריקאי צעיר, רנדי שנברג (נכדו של הקומפוזיטור היהודי), ויחד הם יוצאים למסע משפטי שנמשך שמונה שנים והתנהל באוסטריה ובארצות הברית, ושאת סופו לא נחשוף לטובת אלה שאינם מצויים בפרטי הפרשה. נוסיף רק, שאחת הדמויות המרכזיות בה הוא לא אחר מאשר המיליארדר היהודי רון לאודר. זהו הסרט השני בשנתיים האחרונות, אחרי "ציידי האוצרות" של ג'ורג' קלוני, שעוסק בשוד יצירות אמנות על ידי הנאצים.
עוד ביקורות סרטים ב-ynet:
"האישה בזהב" נפתח בשנת 1998. בעקבות מות אחותה, מחליטה מריה (הלן מירן) לפעול להשבת הציור יקר הערך, אחד מבין חמש יצירות של קלימט, שהיו בחזקת משפחתה והוחרמו אחרי הסיפוח הנאצי של אוסטריה. עתה הוא מתנוסס לראווה במוזיאון בלוודר בווינה. העניין שלה בציור נובע גם מעצם העובדה שהאישה המוזהבת אינה אלא אדלה בלוך-באואר, דודתה של מריה, ובת לאחת המשפחות היהודיות העשירות שחיו בווינה לפני המלחמה (דיוקנה אף זכה לכינוי "המונה ליזה של וינה").
היא פונה, כאמור, לעורך דין בלתי מנוסה (ריאן ריינולדס), שזה עתה התקבל לעבודה במשרד יוקרתי - לא מעט בזכות זהותם של סבו ואביו השופט. הוא משכנע אותה לנסוע איתו לווינה, לראשונה מאז עזבה אותה, ושם הם פוגשים בעיתונאי צעיר וחתרני (דניאל ברוהל), שמונע מרצון לכפר על עברו המשפחתי האפל, ומסייע להם בהשגת המסמכים המעידים על בעליו האמיתיים של הציור.
הסרט נע, כמקובל בדרמות מסורתיות מסוגו, בין ההתרחשויות בהווה לבין פלאשבקים אל העבר המתארים את האידיליה בה חיה משפחתה של מריה (בצעירותה היא מגולמת על ידי טטיאנה מסלאני) עד הסיפוח הגרמני של אוסטריה. חלק מרכזי מוקדש למנוסתם מאוסטריה של מריה ובעלה הטרי, זמר האופרה פריץ (מקס איירונס), שבמהלכה נחשפים פניהם המכוערים של הווינאים.
הסיפור שבמרכז "האישה בזהב" יכול היה לספק דיון מרתק במגוון נושאים: גלגוליה של יצירת אמנות במהלך ימי המלחמה, המאבק המשפטי המורכב סביב שאלת החזקה עליה (בעבור ממשלת אוסטריה הציור הוא מורשת לאומית שאין להוציאה מהמדינה), וכמובן התמודדותה של אוסטריה עם עברהּ. אף לא אחד מהנושאים האלה נידון פה בצורה מעניינת במיוחד, והתוצאה היא דרמה מסורתית להחריד, שבמרכזה סיפורה של קשישה גאה היוצאת למאבק כמעט חסר סיכוי.
יתר על כן, הסרט, בבימויו של סימון קרטיס ("השבוע שלי עם מרילין"), אינו מציג דמויות מורכבות במיוחד. האוסטרים, במיוחד אוצר הגלריה שבה מוחזקת התמונה, הם על תקן "הרעים", בעוד מריה, עורך דינה, והעיתונאי המקומי שבא חשבון עם עברהּ של ארצו (כתב העת שבו הוא עובד חשף את עברו הנאצי של קורט ולדהיים, שהיה לימים נשיא אוסטריה) מתפקדים כ"טובים". העובדה שהסרט כמעט ואינו מתמקד בדיונים המשפטיים שליוו את המאבק על הפורטרט של אדלה בלוך-באואר, רק מעידה על דלותו התסריטאית.
הלן מירן מגלמת את דמותה של מריה באופן כמעט חסר מאמץ ובדגש על הממד הסנטימנטלי.
רוב הזמן היא פשוט נואמת יותר מאשר מעצבת אישיות בעלת עומק. את הדברים האלה אי אפשר אפילו להגיד על דמותו המחוקה של עורך הדין שמשחק ריינולדס, שהתסריט מדביק לו רעיה הרה (קייטי הולמס) ותינוקת. העניין האובססיבי כמעט שהוא מגלה בסיפורה של מריה (שבעקבותיו הוא מתפטר מהפירמה היוקרתית אליה התקבל, ונקלע לחובות) אינו זוכה לטיפול משכנע, והסרט כולו מתקדם באופן צפוי מהתרחשות אחת לאחרת.
לזכות "האישה בזהב" ייאמר, שרחובותיה ושכיות החמדה של וינה מצטלמות בו היטב, ושמרבית הזמן הדמויות בעבר האוסטרי אכן מדברות גרמנית, ולא אנגלית במבטא מאולץ וכבד.
"האישה בזהב" ("Woman In Gold"), בריטניה/ארצות הברית, 2014. במאי: סיימון קרטיס, שחקנים: הלן מירן, ריאן ריינולדס, דניאל ברוהל, טטיאנה מסלאני ומקס איירונס. אורך הסרט: 109 דקות.
