הפסיכולוג לא העיד - המנהל זוכה מעבירות מין

רופאה התלוננה על מעשים מגונים שביצע בה מנהל מחלקה. היא לא הסכימה שהמטפל שלה יספר את הידוע לו, ובתום הליך משפטי ארוך זוכה המנהל

עו"ד מוטי אדטופורסם: 05.04.15 , 08:15

בתום הליך משפטי בן שלוש ערכאות זוכה מנהל מחלקה במרכז לבריאות נפש מביצוע עבירות מין ברופאה שעבדה תחתיו. המתלוננת הייתה יכולה לחזק את גרסתה ולזמן לעדות את הפסיכולוג שלה, ששמע ממנה על המעשים, אולם היא העדיפה לא להסיר את חיסיון המטפל-מטופל. על רקע זה קבע לבסוף בית המשפט העליון כי עדות זאת עשויה הייתה להכריע, מאחר ששאר הראיות לא הספיקו להרשעה.

פסקי דין מעניינים נוספים - בערוץ משפט ב-ynet:

ההליך המשפטי התחיל ביוני 2014, כשבית הדין המשמעתי של עובדי המדינה הרשיע את מנהל המחלקה בביצוע מעשים מגונים והטרדה מינית תוך ניצול יחסי מרות בעבודה. בית הדין גזר עליו פיטורים לאלתר, נזיפה חמורה ופסילה משירות במשרד הבריאות לשנתיים.

תביעה

שוטרת הוכרה כנכת צה"ל עקב הטרדה מינית

עו"ד אלי סבן

משרד הביטחון אישר ששוטרת לשעבר סובלת מפוסט-טראומה עקב סדרת מקרים בשנות ה-90. נפסקו לה 30% נכות, והיא ערערה כדי להגדיל אותם

שוטרת הוכרה כנכת צה"ל עקב הטרדה מינית

מנהל המחלקה ערער לבית המשפט המחוזי, שקבע כי לא הוכח ברמה הנדרשת שביצע את המיוחס לו. הוא זוכה מחמת הספק, בין היתר על רקע סכסוך מקצועי והעלאת אפשרות שקשר מיני שהתקיים בין הצדדים היה בהסכמה. בפסק הדין צוין כי המתלוננת סירבה לזמן את הפסיכולוג שלה, שלדבריה סיפרה לו על התנהגות המנהל. הסירוב, קבע המחוזי, מלמד שהראיה כנראה פועלת לרעתה.

נציבות שירות המדינה הגישה לבית המשפט העליון בקשת רשות לערער על זיכוי המנהל. היא טענה שהמחוזי יצר הלכה שגויה שמשמעותה היא שאי-הסכמת מטופל לוותר על חיסיון עם פסיכולוג מובילה להנחה שמטרתו להסתיר דבר מה. קביעה זו מנוגדת לכל הרעיון שבבסיס החיסיון – הגנה על פרטיות המטופל ויעילות הטיפול.

מנהל המחלקה טען מנגד שהבקשה אינה מצדיקה דיון שלישי בעליון. קביעת המחוזי בנוגע לחיסיון, טען, ניתנה כאמרת אגב בסוף פסק הדין לאחר שנקבע שחומר הראיות לא מספיק להרשעה. לשיטתו, לא מדובר בקביעת הלכה כללית אלא בהחלטה נקודתית בלבד.

"לא המתלוננת עומדת למשפט"

המשנה לנשיאה, השופט אליקים רובינשטיין, ציין כי בדרך כלל כאשר אדם נמנע ללא סיבה מהבאת ראיה שתתמוך בגרסתו, ניתן להניח שהיא תתמוך בגרסה הנגדית, ואולם המצב שונה כשמדובר בהסרת חיסיון מקצועי, ויש להגן ככל האפשר על פרטיות המטופלים.

עם זאת, במקרה הזה המתלוננת היא זו שסיפרה כי דיברה עם הפסיכולוג על המעשים. ההצעה להסיר את החיסיון נועדה דווקא כדי להביא להרשעת המנהל ואף הוסכם לעשות זאת באופן מרוכך - כך שיעיד רק אם הוזכרה בפניו התלונה ולא על תוכן הטיפול. משכך, אי-הסכמתה תמוהה בהתחשב בכך שידעה שהתוצאה תהיה זיכוי הנאשם. כך או כך, הוסיף השופט, קביעת המחוזי בעניין זה הייתה נדרשת מאחר שחומר הראיות לא הספיק להרשעה.

לבסוף דחה השופט רובינשטיין את בקשת הערעור, אם כי ציין שעשה זאת לאחר לבטים רבים, ובין היתר לנוכח העובדה שמנהל המחלקה, שמתקרב לגיל 67, הסכים לפרוש לגמלאות אם בקשת המדינה תידחה.

חרף העובדה שפסק הדין של המחוזי נותר על כנו, השופט רובינשטיין מתח ביקורת חריפה על חלק מקביעותיו, שלדבריו הרחיקו לכת. כך למשל ציין המחוזי כי "ניתן להניח כי אם הייתה התנהגות מינית כלשהי בין הצדדים, כפי טענתה של המתלוננת, הרי שזעמה ניצת עקב כך שהיא הבינה כי קשר מיני זה, ככל הנראה, לא הוביל אותה אל התפקיד בו חשקה".

על כך השיב השופט רובינשטיין: "לא המתלוננת היא העומדת למשפט... אמנם על בית המשפט לשמור כראוי על זכויותיו של הנאשם ולהכריע בין הגרסאות... אך בכך אין כדי להצדיק פגיעה במתלוננת".