תרבות ההתנפלות: אסון ידוע מראש
זה מתחיל מגיל צעיר: בתלמודי התורה מסתערים הילדים על חצאי ממתקים; בטיש רואה כל פעוט את אביו דוחף בניסיון להשיג קצת "שיירים" מהרבי; הילד הקטן מביט במלחמות פוניבז' - ומחונך לצאת ולשרוף פחים על כל מה שלא מוצא חן בעינינו. אנחנו חייבים להפיק את הלקחים התרבותיים
ישנה אמת אחת ברורה שצריכה להיאמר בעקבות האסון הנורא בהלוויית "פוסק הדור", הרב שמואל הלוי ואזנר: בחברה החרדית, שאף אני נמנה עליה, מחנכים כבר מגיל צעיר להתנפל ולרדוף אחר מה שרוצים להשיג.
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
בתלמודי התורה הילדים מסתערים על חצי ממתק כזה או אחר; בטישים בחצרות החסידויות רואה כל ילד קטן את אביו - דוחף ומשתולל בניסיון להשיג קצת "שיירים" מה"רעבע" (הרב). הילד הקטן רואה את המלחמות על המקומות בהיכלי הישיבות הליטאיות בימים הנוראים. הוא רואה את ההתנהגות בחדרי האוכל ובאולמות החתונות. הוא רואה את ההתפרעות המוגזמת במסיבות פורים ובית השואבה, בהיכלי הישיבות ואיפה לא?
קראו עוד בערוץ היהדות :
שבר על שבר / הרב גרוסמן נפרד מהרב ואזנר ומתלמידו שנהרג בלוויה
מאז ומעולם מתאפיינים אירועים חרדיים בהתנהלות פרועה ואגרסיבית, והתפרעויות ודחיפות הם חלק מהנורמה. אגב, לא רק כשמדובר בלוויות ובאסונות. בחג הסוכות האחרון נאלצה המשטרה לסגור מופע ענק שערכה חברת ההפקות שלנו בכיכר ספרא שבירושלים, רק בגלל שהציבור לא נשמע להוראותיה.
זה כבר מזמן לא קומץ קטן
מגיל צעיר מלמדים ילדים שעל כל דבר שלא מוצא חן בעינינו, יוצאים להפגין ולשרוף פחים, וזה כבר מזמן לא ״ערב רב״ וקומץ קטן.
מדובר בחלקים רחבים מאוד מהחברה החרדית, וכל אחד מאותם עילויים הקוראים לעצמם ״בני תורה״ - בטוח לחלוטין שהוא, ורק הוא, מייצג את היהדות הנאמנה. לכן מותר לו לקרוא ״נאצי״ לשוטר שמסכן את חייו עבורו, ואין לו ספק בכלל שמותר לגזול זמן של חצי מדינה בהפגנות סוערות, רק כי הוא חושב אחרת מכולם.
במרחק של מאה מטרים בקו אווירי, מהמקום שבו נהרג האברך מרדכי גרבר, מתקיימות על בסיס יומי מלחמות חורמה בין ה"מחבלים״ ל״שונאים״ בהיכל ישיבת פוניבז׳. עזבו לרגע את פרטי הסכסוך עצמו; עזבו את הביזוי הנורא של תלמידי החכמים ושל היכל הישיבה.
איך הגענו למצב שבישיבה, שהיא אולי החשובה ביותר במגזר החרדי, מגדירים עצמם תלמידי ישיבה כ״מחבלים״ ו״שונאים״? איך ייתכן שהתרגלנו למציאות הזאת? תעצרו רגע ותחשבו: אתם פוגשים בחור מישיבת פוניבז', והשאלה הראשונה שאתם שואלים אותו היא האם הוא "מחבל" או "שונא"? והבחור? – הוא עונה בגאווה ובראש מורם: ״אני מחבל״, אני ״שוינא״ (במלעייל).
סביר להניח שאילו היה מתרחש אסון דומה בלוויית מנהיג של מגזר כזה או אחר, מיד היו הנשמות הטובות מן המגזר החרדי, דואגות להזכיר את חובת חשבון הנפש המוטלת על אותו המגזר. אז אולי העובדה שאסון שכזה התרחש בהלווייתו של מי שהתרחק כל חייו ממחלוקת ומפוליטיקה, והיה מקובל על כולם - נותנת לנו רמז עבה שהחובה מוטלת על כולנו, מכל העדות ומכל המגזרים.
אחיי החרדים, ניקח זמן לחשבון נפש אמיתי, בלי חיפוש אשמים והטלת אחריות. את הלקחים המקצועיים יפיקו מי שצריכים להפיק, אבל את הלקחים התרבותיים כולנו חייבים להפיק. די למחלוקות ולשנאת החינם!
- דוד פדידה, מבכירי המפיקים במגזר החרדי
לפנייה לכתב/ת 
