העליון: אין 'גבייה פסיבית' על חובות שהתיישנו

הרכב מורחב של 7 שופטים עסק בסירוב של עיריית חיפה להעניק מסמך "היעדר חובות" לחברה שביקשה למכור נכס. הסיבה: חוב ארנונה ישן

מערכת PsakDinפורסם: 21.04.15 , 08:46

רשויות מקומיות לא תוכלנה עוד להפעיל "גבייה פסיבית" על חובות שהתיישנו. את ההחלטה קיבל הרכב מורחב של בית המשפט העליון, שדן בהליך משפטי שבמסגרתו סירבה עיריית חיפה להנפיק "תעודת היעדר חובות" לצורך השלמת מכירת קרקע.

פסקי דין מעניינים נוספים - בערוץ משפט ב-ynet:

כדי להעביר בעלות על קרקע צריך בין היתר להציג מסמך מהעירייה המעיד על כך שאין חובות ביחס לנכס. במקרים שבהם קיים חוב, העירייה רשאית לסרב לתת את המסמך, וסירוב זה מכונה "גבייה פסיבית". לפני שלוש שנים התחייבה חברת הבנייה "יצחק סלומון בע"מ" למכור קרקע שבבעלותה בחיפה. היא פנתה לעירייה בבקשה לקבל תעודה בדבר היעדר חובות ארנונה, אולם סורבה בטענה שעל הנכס יש חוב של כמיליון שקל על אי תשלום ארנונה בין 1999 ל-2001.

תביעה

בעלת חברה תשלם מכיסה מיליון שקל ארנונה

עו"ד גיא פרבמן

שנים חמקה חברת "א. עץ דקו" מתשלום ארנונה לעיריית ת"א, ולשם כך אף "נסגרה" ו"נפתחה" מחדש. שופט קבע: הבעלים תשלם את החוב בעצמה

בעלת חברה תשלם מכיסה מיליון שקל ארנונה

בית המשפט המחוזי בחיפה קיבל את עתירת החברה וקבע שהחוב התיישן, ולכן העירייה לא יכולה לנקוט הליכי גבייה, גם לא פסיביים. העירייה ערערה לעליון באמצעות עורכי הדין רשף חן וטל שחר בלוך, בטענה שאין התיישנות על פעולות גבייה פסיביות. לשיטתה, אין לגזור גזירה שווה לעניין זה מהלכה שנפסקה לפני כמה שנים, שבה נקבע כי על הליכי גבייה "אקטיביים" לפי פקודת המסים כן חלה התיישנות.

החברה, שיוצגה על ידי עו"ד ויסאם ג'ורג' אסמר, התעקשה שהחוב התיישן ושאסור לעירייה לנקוט הליך גבייה מכל סוג. גם נציג היועץ המשפטי לממשלה, עו"ד עמנואל לינדר, הביע עמדה וטען בין היתר שהליכי גבייה פסיביים (ואחרים) צריכים להיות כפופים לדיני המשפט המנהלי, ולא לדיני ההתיישנות השייכים למשפט האזרחי.

כיוון שהמקרה העלה שאלות עקרוניות, העתירה נדונה בפני שבעה שופטים. הם החליטו פה אחד לדחות את הערעור, אולם מנימוקים שונים ובדרכים שונות. ארבעה שופטים – הנשיא בדימוס אשר גרוניס, הנשיאה מרים נאור, המשנה לנשיאה אליקים רובינשטיין והשופטת אסתר חיות – קבעו שגם בנוגע להליכי גבייה פסיביים, יש להחיל את דיני ההתיישנות.

לתפיסתו של הנשיא גרוניס, משחלפה תקופת ההתיישנות הרשות לא רשאית לדרוש את פירעון החובות כתנאי למתן תעודה. הוא שטח כמה נימוקים, בהם הצורך בוודאות והרמוניה משפטית, והוסיף גם את הקושי הראייתי שעלול להתעורר אצל אנשים שייפתחו נגדם הליכי גבייה לאחר שנים ארוכות שבהם הרשות שקטה על שמריה. עם זאת הוא קבע שכל פעולת גבייה שהובאה לידיעת החייב, "תאפס" את מרוץ ההתיישנות, כלומר תתחיל את התקופה מחדש.

מן הצד השני, השופטים דפנה ברק-ארז, חנן מלצר ועוזי פוגלמן סברו שעל הליכי גבייה פסיבית יש להחיל את "דיני השיהוי" של המשפט המינהלי, שלפיה יש לשקול אם העירייה השתהתה בצדק. השופטת ברק-ארז סברה שדוקטרינת השיהוי מתאימה יותר, מאחר שהיא מביאה בחשבון גם שיקולים הנוגעים ל"מאזן הצדק" בין הצדדים ואינטרסים ציבוריים, בניגוד לדיני ההתיישנות המבוססים אך ורק על תחימת זמן.

השופט מלצר הצביע על כך שדעת הרוב עלולה להוביל לתוצאה קשה מבחינה חברתית-סוציאלית, שכן דיני ההתיישנות אינם גמישים או "מתחשבים", ולכן הרשויות ייאלצו לפתוח בהליכי גבייה אקטיביים לפני סוף תקופת ההתיישנות, גם במקרים שבהם החייבים לא מסוגלים לשלם את החוב, והדבר אף יביא לעומס על המערכת.

גם שופטי המיעוט הסכימו שבמקרה הספציפי לא הייתה לעירייה הצדקה שלא לתת את התעודה, ולכן בסופו של דבר הערעור נדחה, ונקבע שהעירייה תנפיק למשיבה את התעודה. העירייה תישא בשכר טרחת עו"ד בסך 30 אלף שקל.

בנוסף, ברוב דעות נקבע שהגישה שהוכרעה בפסק הדין תחול רק מעתה ואילך, ולא על חובות קודמים שנצברו.