החצי השני: אפרת רזאל מוציאה אלבום
היא אם לשבעה, יוצרת מחוננת והחצי השני של אהרן רזאל, אחד מבכירי היוצרים במוזיקה היהודית. אחרי שנים של הליכה בין הטיפות, והתחבטויות בין הדחף האישי ליצור, לבין הבריחה מחשיפה - "האישה שמאחוריו" צועדת לקדמת הבמה. קבלו שלושה שירים בבכורה מהאלבום החדש, "תקוותי"
את האיש שאיתה אין אחד שלא מכיר. אך למי שנחשב לאחד מיוצרי המוזיקה היהודית המובילים בישראל , יש חצי שני יצירתי לא פחות. כעת, אחרי שנים של הליכה בין הטיפות; אחרי התחבטויות בין הדחף האישי ליצור, לבין הפומביות שדורשת חשיפה - אפרת רזאל (37) צועדת לקדמת הבמה.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
בראיון לרגל צאת אלבומה, "תקוותי", מספרת רזאל על הדרך שעשתה הילדה הביישנית "מקריית משה", שמעולם לא חדלה לכתוב, להלחין ולשיר – עד החלטה לעמוד כיוצרת בזכות עצמה, יוצרת של "מוזיקה נשית", כפי שהיא מגדירה. רזאל, בעלת קול עמוק ונעים, מקפידה להופיע בפני נשים בלבד, רואה ביצירה שלה "שליחות" - וגם בראיון היא מבקשת בעדינות להבהיר כי השירים מיועדים לנשים.
עוד תרבות יהודית :
רזאל היא גם אם לשבעה, ומספרת כי "המקום המרכזי של ההוויה המוזיקאלית שלי זה האימהות. המקום שלי כאישה, הוא המקום שמחייה את היצירתיות שלי. אהרון אומר שהוא צריך ספייס, שקט וריכוז בשביל לכתוב וליצור. אצלי זה בא תוך כדי. תוך כדי שאני מרדימה את הילדה לישון, נולד עוד שיר לאלבום על חלומות, בשם 'הולכת בעקבות חלום'".
לאהרן יש מקום ביצירה המוזיקאלית שלך?
"אנחנו עושים מוזיקה שונה". היא אומרת. "זה אחר. המוזיקה שלי נובעת ממקום של נשיות, של כמיהה, ויש אלבום נפרד, יש מוזיקה שונה, אבל הוא היה שם לאורך כל הדרך. הוא ניגן, הוא עיבד, הוא בחר איתי שירים, והעניק המון מהכישרון ומהמקצועיות שלו לאלבום. בלעדיו זה לא היה קורה. מצד שני, זו לגמרי היצירה שלי".
הילדה שלא רצתה לשיר
היא גדלה בבית מוזיקאלי בשכונת קריית משה בירושלים: ארבע אחיות ואח. אביה חזר בתשובה, והמוזיקה על כל גווניה נכחה תמיד בבית. "מוזיקה קלאסית, וכן גם פופ, מוזיקה חסידית ועוד", היא מספרת. "היו המון גוונים למוזיקה שאליה נחשפתי. הרגשתי שהמוזיקה והניגונים הפכו את הבית למקום מאוד צבעוני. הם הביאו אהבה לשבת ולחגים. אבא ניגן בגיטרה, אמא בחליל, והמוזיקה חיברה ביננו כמשפחה".
כילדה קטנה הייתה רזאל (אז גולדשטיין) חוזרת מבית הספר עם שירים המתנגנים בראשה, נלחמה בדחף היצירתי שבה, לבל יפרוץ ברבים. "בתור ילדה וגם כנערה לא ממש ידעתי מה לעשות עם זה. הייתי נכנסת לחדר, סוגרת את הדלת, ומנגנת לעצמי את השירים שלי, כאילו בעל כורחי. לא יכולתי לברוח מליצור ולהלחין, זה כאילו נכפה עלי.
"היה בי משהו שהתנגד לזה. רציתי רק להיות 'ילדה נורמלית', בלי שירים בראש. לאט-לאט הגיעו גם האחים לחדר, אבל פה זה פחות או יותר נעצר. הייתי כל הזמן חרדה לא לפרוץ את הגבולות האלה. כשהכרתי את אהרון והתארסנו, בדיוק הייתי בתהליך של חיפוש אחר מוזיקאי להפיק דיסק, אחרי שחברה טובה נדנדה לי שזהו. חייבים להוציא החוצה".
"אני זוכרת שבשנה הראשונה לנישואים שלנו, הוזמנתי להופעה בבית של מישהי. נכנסתי לסלון מלא בנות, כשאהרון מלווה אותי ואומר לי: 'קחי את זה למקום של שליחות'. אז משם זה נובע. מהמקום שהבורא נתן לי קול וכישורים, וזה לא רק שלי, אלא יש קהל שצורך אותם. בניגוד לאלבום הראשון שהוצאתי לפני מספר שנים, 'אם נתת בי טוב', שבא ממקום מהוסס - הדיסק הנוכחי, 'תקוותי', נובע ממקום אחר לגמרי. בשל ומגובש".
בין ייאוש לתקווה
שיריה של אפרת רזאל נדים על המטולטלת של החוויה הנשית, בין ייאוש לתקווה, בין עצב לשמחה. גם האחים
והאחיות המוזיקאליים שלה – ממש כמו במשפחתו של החצי השני, רזאל – משתלבים ביצירה. שיר הנושא "תקוותי" משקף, לדבריה, בדיוק את המנעד הזה.
"זה כמובן לא היה מכוון. השיר נוצר כדו-שיח שלי עם עצמי, מהבוקר ועד הערב. לחיות כל יום מחדש את המקום של ההודיה על מה שיש ומה שאין. על ההתנגדות לייאוש שתמיד עסוק בלשכנע אותך כמה לא תצליחי, ואיך לא תגיעי לאן שרצית, והוא טוב בזה. בתוך המטולטלת הזו אי אפשר לצלוח את החיים ללא התקווה".
אחד השירים הנוגעים ללב באלבום, נכתב לזכרה של רותי פוגל, חברת ילדותה, שנרצחה עם ילדיה בפיגוע באיתמר. "השיר על רותי נולד מייאוש", רזאל מספרת. "הרצח שלה הפיל אותי לקרשים. ועם זאת, היה גם את המקום של לאסוף את עצמי, להרים את הראש ולהמשיך קדימה. וזה המסר. כי בחיים האלה מאוד קל להתייאש מהרבה דברים".
