קדיש במצו-סופרן, מקוננת באלט
גם אופרה, גם רוק, גם מופע מזרחי - ומעל לכל: הפיוטים. חלוצת הפיוט פרופ' חביבה פדיה מעלה על הבמה את הקדיש שכתבה על מות אמה, וגם מקוננת מקצועית שמתחברת לאבל בכל הופעה מחדש. "הילולה לאם" צפויה להיות כנראה הממתק החריף של פסטיבל ישראל
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
לא מדובר רק במופע אוריינטלי, או באופרה על כלל רכיביה – כי אם בהנצחת המורשת המזרחית היהודית בכל הנוגע לטקס האשכבה: מצד אחד הבת המקוננת באבלה, ומהעבר השני ה"הילולה" - שמחת שחרור הנשמה.
כל מה שקורה, חדש ומעניין - היכנסו לערוץ היהדות :
"אני חושבת שאנחנו נמצאים בשלב תרבותי של אחרי מהפיכת הפיוט", אומרת של"ג בן שטרית, בימאית במופע. "אפשר עכשיו לבדוק את הגבולות של מזרח ומערב מחדש. ה'רילוקיישן' של היצירה מבטא רצון למחוזות חדשים- ישנים".
"מופעי רוק פיוט כבר עשו כאן, אבל את הקינה עוד לא מכירים. התוספת הזו היא חדשה. רוק - ואני אומרת את זה כמשוררת וכמי שבאה ממחוזות הרוק - מאפשר 'רוח חופשית', וגם היצירה הזו באה ממקום של פריצת גבולות. עצם זה שפדיה, שתמיד היתה בעולם הפיוט, כותבת לראשונה תפילת קדיש על אמא שלה - זה חלק מפריחה מחודשת של המקום הנשי בבתי הכנסת, שמאפשרים יותר מקום ומרחב, במחוזות שהיו פעם טאבו. כחלק מהשילובים יוצאי הדופן, אישה יכולה לכתוב תפילת אשכבה, ופיוט יכול להתיישב ברוק אנד רול".
כשהיצירה הפרטית הפכה לנחלת הכלל
בפואמה שכתבה פדיה ניתן לשמוע בין השורות קלסיקות ישראליות כ"עץ הרימון", ושירי צאן ברזל יהודיים כ"לכה דודי" או "ונתנה תוקף". גולת הכותרת היא ה"קדיש" האישי שחיברה פדיה כבת יתומה על אימה, והיצירה הפרטית הופכת לנחלת הכלל.
"האופרה זה במרכאות", מסבירה פרופ' פדיה. "זו יצירה יהודית, והדגש הוא לחלוטין מזרחי". המוזיקה נכתבה
"אמא שלי בחיים, תודה לאל", אומרת בן שטרית, אבל החיבור שלה עם פדיה נולד על מצע של אבל. "בקיץ האחרון נרצחה חברתי הטובה, דפנה בר ציון", היא מספרת. "חביבה הגיעה לשלושים שארגנתי עבורה, ונשאה דברי תורה. שם התחלנו להעמיק את הקשר בינינו שהיה עד כה שטחי יחסית, וכך נולד החיבור - מתוך האבל על דפנה".
"שבעה זה המקום הכי כואב", כך בן שטרית. "אבל בתוך האבל הכבד מתפרץ לפעמים רגע של הומור - ובו אנחנו מוצאים את הנחמה. הטקסט טעון רגשית, אבל המוזיקה מצליחה להעביר אותו הלאה. מי שמחפש אנשים רוקדים ומשתוללים על הבמה, לא יימצא את זה.
"הייתה לי שנה מאוד קשה, את כל האבל והצער שלי, תיעלתי אל תוך המופע. מעבר לזה, אני אדם מאמין, ואני מאמינה שהעולם הזה הוא פרוזדור אל עולם אחר, וחיבור בן העולמות, ועל זה יושבת היצירה".
מקוננת על הבמה
מלבד הזמרים – עולה על הבמה מקוננת אוטנטית. "יש פה חיבור שמגיע מתוך מנעד רחב של אנשים, שהגיעו ממקומות שונים ואחרים, וכל אחד מביא לבמה את הצבע המיוחד שלו", מסבירה בן שטרית. "כשפנינו למקוננת יהודית אנושי, וביקשנו ממנה לבצע את זה על הבמה - התשובה הראשונית שלה הייתה סירוב. אנושי היא אמנם שחקנית במקצועה, אבל היא אמרה: 'אני לא מסוגלת להוציא את זה ממני במקום שהוא לא לוויה של ממש. כשהיא הסכימה, בסופו של דבר, זה לא היה קל. בחזרה הראשונה שלנו היא בכתה כל הזמן".
"מקונן הוא אדם שיש לו כישרון מיוחד להתחבר לאבל הפרטי שלו, ומשם לאבלם של אחרים ולאבל אוניברסלי", פדיה מסבירה. "בכל פעם שאנושי מקוננת, היא למעשה מתחברת לאבל על אמא שלה, ובחזרות נודע לי שגם על דור פלג ז"ל, אחד מהחיילים שנהרג ב'צוק איתן', ואתו היה לה קשר קרוב. דרך הסיפורים על מות יקיריה היא נכנסת אל הקינה, וזה תהליך רגשי לא פשוט בכלל".
החיבור עם מלחין היצירה ,פרץ אליהו, הפך לדיאלוג: "זה לקח גם אותו לשלב הביוגרפי שלו. לאסוף נעימות ערש והשכבה מתוך מחוזות הילדות שלו. כשבאתי אליו עם הרעיון, החיבור היה מדי, הדברים נפלו על אוזניים קשובות".
יצירה כואבת
מוטיב האם והבת שעומדים במרכז היצירה של פדיה, זוכים להדהודים נוספים בטקסט שהרכיבה. לצד
פרץ אליהו, שותף במופע גם בנו, המפיק המוזיקאלי מארק, והקשר הבין-דורי ממשיך לחלחל דרך המילים והמוזיקה, אל העוסקים במלאכה.
הזמרת דקלה השותפה למופע, מתארת את החוויה כ"תחושה מרוממת": "היצירה מאוד כואבת ומרגשת, והיא מביאה נושא שאנשים מפחדים לגעת בו. המוזיקה מאוד מרככת, ועוזרת להתמזג עם הכאב ולהפוך אותו למעין התמזגות עם החיים עצמם, שהם ערבוביה של השחור והלבן. כמו במציאות חיינו".
הצוות של "הילולה לאם" לא חושש מבהלת קהל: "עברנו את הטסט הראשון, והקהל הגיב מדהים. בכל אדם – ואין זה קשור מה מוצאו - קיים מכלול העולמות שאנחנו מציגים. אני חושבת שהקהל הישראלי הוא קהל נבון, רגיש וקשוב".
- "הילולה לאם" יוצג במסגרת "פסטיבל ישראל" בירושלים, ב-10.6 בשעה 21:00, בתיאטרון ירושלים
