"חיסול ממוקד": היעד חשוב אבל מפוספס
בעיות שדה הקרב המודרני עולות ב"חיסול ממוקד", בו מגלם אית'ן הוק מפעיל כלי טיס בלתי מאוישים המיירט אנשים בצד השני של העולם. הגיבור מנותק רגשית מפעולת הקטל שלו בשטח, וכך גם אנחנו מהתהיות המצפוניות שלו
מה עושים כשיש קורלציה שלילית בין חשיבותו של נושא והיכולת לתרגם אותו לסרט מעניין? במקרה של "חיסול ממוקד" ("Good Kill"), סרטו האחרון של אנדרו ניקול, זו שאלה הפועלת בשני הקשרים חשובים ומשלימים: הראשון הוא הקושי לתרגם לסיטואציה דרמטית מעניינת את הפעלתה של טכנולוגיה שכל מהותה היא נטרול המגע האנושי הישיר. ההקשר השני הוא אקטואלי ונושא משמעות פוליטית ומוסרית: ההסתמכות ההולכת וגוברת של צבא ארצות הברית (ולא רק ארצות הברית, כמובן) על כלי טיס בלתי מאוישים - כטב"מים.
יכולות המודיעין, התצפית והתקיפה של הכטב"מים מאפשרת לצבא האמריקני לנהל חלק משמעותי מהלחימה במזרח התיכון מצידו השני של כדור הארץ. על פי הערכות כ-3,000 איש חוסלו באמצעות הכטב"מים האמריקנים בפקיסטן, תימן וסומליה - מתוכם כשישית היו אזרחים. אלף טייסים אמריקאים מפעילים בכל רגע נתון 65 כלי טייס במשימות שונות. אלו הן יכולות שעד לפני שנים ספורות היו בגדר מדע בדיוני. ההשפעה של יכולות אלו על שדה הקרב, על מדיניות החוץ, ועל הסוגיות המוסריות העולות בניהול מלחמה - מחייבת התייחסות.
הנושאים של הסרט אינם זרים לניקול, גם אם הטיפול בהם היה, עד כה, כמעט תמיד במסגרת ז'אנר המדע בדיוני. כתסריטאי הוא אחראי ל"מופע של טרומן" (1998), סרט שעוסק בחייו של אדם שלא יודע שהוא גדל בתוך אולפן טלוויזיה וגורלו נקבע על ידי במאי הטלוויזיה. ב"מה קרה בגטאקה?" (1997) וב"עולם הזמן" (2011) ניקול בחן הכפפות של הגוף למערכי שליטה בחברות דיסטופיות, וב"סימון" (2002) הוא עסק בגבול המעומעם בין דמות וירטואלית וממשית.
עוד ביקורות סרטים בערוץ הקולנוע:
ניקול ראוי להערכה על עבודתו העקבית בז'אנר אך יש לציין, בצער, כי בסרטים אותם ביים (למעט "מה קרה בגטאקה?"), התוצאות בינוניות. כך הוא הדבר גם ב"חיסול ממוקד", אותו מוביל אית'ן הוק, שכיכב גם ב"מה קרה בגטאקה?".
הוק, המוזכר בעיקר מתפקידיו הפטפטניים בסרטיו של ריצ'רד לינקלייטר (טרילוגיית "לפני הזריחה/שקיעה/חצות" ו"התבגרות"), מגלם דמות מאוד שונה. אגן הוא אדם מתוסכל ועצור. הוא רוצה לשוב למטוסי הקרב, לשרת את האומה כמי שעושה את מה שהוא נועד ויודע לעשות. במקום זאת הוא יושב מול מסכים, רואה את יעדי החיסול שגורלם נתון בידיו.
נדמה כי במחשבתו של אגן הזכות לקטול את אויביה של ארצות הברית ניתנת רק למי שמסכן את חייו. ממקום זה, כך נדמה לו, קל יותר להתמודד עם האפשרות שבמעשיו גם אנשים חפים מפשע עלולים להיפגע. זו פרשנות אפשרית לרצון שלו לחזור ולשרת, בעודו מתפרק בהדרגה בגלל עבודתו כטייס כטב"מ. אחת הבעיות המרכזיות בסרט היא חוסר יכולתו להעלות באופן מפורש, ולהתמודד באופן מעניין, עם הקוד האתי של הגיבור.
בתחילת הסרט מצרף המפקד ג'ק ג'ונס (ברוס גרינווד) טייסת משנה לצוות. סוארז (זואי קרביץ) שאמורה לשמש כטייסת המשנה של אגן, אך נדמה כי כל תפקידה בסרט הוא לאזן את דמותו המופנמת. כל פעולת תקיפה שבה מעורבת סוארז גורמת לה להתקומם וגובה מחיר בדמעות כשהיא מבצעת את המוטל עליה. היא אמורה להיות המצפן המוסרי, אבל זו דמות פלקטית וקצת לא אמינה בדרך המזועזעת שהיא מגלה, לאחר שעברה קורס הכשרה, מה משמעות עבודתה. התקוממותה של סוארז על הפרוצדורות החיסול - שהופכות לפחות ופחות בררניות, מאיצות את תהליך השבר שעובר אגן.
מתבקש להשוות את "חיסול ממוקד" ל"צלף אמריקאי" של קלינט איסטווד. שני הסרטים בוחנים את חייל אמריקאי במערכה הנוכחית. שניהם מציגים את המשא של המלחמה על נפשו של הלוחם. אך בדמותו של הצלף כריס קייל,
לפחות בגרסה שהופיעה בסרטו של איסטווד, הקושי הנפשי והערפל המוסרי אינו מבטל את גבורתו ואת היותו פטריוט. אגן, לעומת זאת, הוא דמות שקשה יותר ומעניין פחות להתחקות אחר התמודדותה.
איסטווד יצר גיבור אמריקאי עכשווי על בסיס הדגם המסורתי, ועיסוקו במחיר הנפשי של הגבורה אפשר לו להתחמק מדיון ביקורתי על המלחמה. ניקול, לעומת זאת, מנסה להציג ביקורת על אופן ניהול המלחמה, אך בגלישתו לקושי הנפשי של הדמות ולמשבר המשפחתי, הוא מותיר את הדיון כחלקי ושטחי מדי. הנושא חשוב, אך "חיסול ממוקד" לא מצליח להתמודד היטב עם האתגר.
"חיסול ממוקד" (ארצות הברית) - במאי: אנדרו ניקול. שחקנים ראשיים: אית'ן הוק, ג'נוארי ג'ונס, זואי קרביץ, ברוס גרינווד. אורך הסרט: 102 דקות.
