"המילים הטובות": הרוב נשאר במשפחה
הבמאי שמי זרחין שב לחקור את המשפחה הישראלית השורשית, וב"המילים הטובות" הוא מעניק לה ממד ריאליסטי פנטסטי קסום. יש פה את כל התנאים לדרמה מרובת שכבות, שהפעם אף חובקת עולם, אלא שהדמויות אינן מפותחות דיין, וגם העלילה רווית המסתורין אינה מובילה למקום מעניין
"המילים הטובות", סרטו החדש של שמי זרחין, מתחיל בדימוי של הקרנת סרט ישן המתאר זוג נאהבים, במה שנדמית כארץ רחוקה (כתובית מבהירה שזוהי אלג'יר של 1963) המופרדים בכוח זה מזה. מהו הסרט הזה? מי עשה אותו? ומיהן הדמויות המופיעות בו? לפני שאנו מספיקים לקבל תשובות, הפילם נאכל, נשרף, והסרט נמוג. כאילו כדי לסמל בעבורנו שמה שראינו הוא (אולי) כלל לא סרט אלא זיכרון מהעבר הרחוק - חוויה טראומטית שתעיב על הדמויות בסרט-שאחרי-הסרט. ואולם, במהלך מה שבא אחר כך, הדימוי הרפלקסיבי הזה נותר רק כזכר למה ש"המילים הטובות" רוצה להיות, ולא לגמרי מצליח.
כל סרטיו של זרחין עוסקים במשפחה ובדינמיקה אפלה של סודות ושקרים שמתקיימת בה. זו המשפחה, שמצדה מתפקדת על קו התפר שבין הבדיה והממשות באופן שגורם לחבריה, ולנו, לתהות על יסודותיה המיתיים והקונקרטיים. במיוחד היו כך פני הדברים בשני סרטיו הקודמים - "אביבה אהובתי" (2006) ו"העולם מצחיק" (2012) - שהעמידו במרכזם דמויות של מספרי סיפורים, ליתר דיוק מספרות, שמבקשות באמצעות המעשה האמנותי החובבני לחלץ עצמן מכבלי הפריפריה (טבריה) ושגרת חייהן האפרורית.
שלושת גיבורי "המילים הטובות" הם אחים בני משפחה ירושלמית אחת: דורונה (רותם זיסמן כהן), החווה תסכול נוכח ניסיונותיה הכושלים להרות, ומשמשת כמספרת של הסרט, ושני אחיה - שי (אסף בן שמעון) שיציאתו מהארון הפרידה אותו מאשתו ובנו הקט, ונתנאל (רועי אסף), חוזר בתשובה הנשוי לאישה חרדית בעלת השם הסימבולי רזיה. כאשר אמם (לבנה פינקלשטיין המקסימה כתמיד) הולכת לעולמה, חושף בפניהם האב (ששון גבאי), החי עתה עם אישה צעירה (זמרת מפורסמת שדמותה נעלמת באמצע הסרט), פרט שהתגלה לו, ואשר ממנו נובע במובהק כי אינו אביהם הביולוגי.
עוד ביקורות סרטים בערוץ הקולנוע:
נבירה ופשפוש בדירת האם המתה מעלה ראיה ולפיה הרמז לגבי זהותו של האב האמיתי נמצא בפריז. וכך נוסעים השלושה, יחד עם בעלה בנפרד של דורונה (צחי הלוי), ואביהם שמצטרף במפתיע, לבירת צרפת על מנת להיפגש עם דודתם (פלורנס בלוך), ולנסות לחלץ ממנה פרטים שהסתירה מהם אמם. המסע הזה יוביל אותם למארסיי, למועדון מקומי ביזארי המוקדש למעריצי יזהר כהן, אל שחקנית עבר צרפתייה, ואל במאי סרטים מסתורי.
החיבור בין מסע אל האב האמיתי, אל הזהות, שהוא (גם) מסע אל הקולנוע, אל סרט עלום שמהווה תשתית מיתית לסיפור המשפחתי, הינו ללא ספק מהלך כבד משקל ש"המילים הטובות" (הכותרת לקוחה משירו של אלתרמן "עוד אבוא אל סִפך")נוקט בו. ההיטלטלות בין מציאות חיים ובדיה, ודמויות הבוראות עצמן בזהות פיקטיבית באמצעות מעשה היצירה האמנותי, הופיעו בשני סרטיו הקודמים של זרחין, והופכים את עבודתו הנוכחית למעין פרק משלים שלהם.
כאשר מוסיפים לכך את העובדה ששמות שלושת גיבורי "המילים הטובות" - דורונה, שי ונתנאל - הם גם שמותיהם של שלושת האחים בני משפחת סתר (והנה הם, שוב, הסודות וההסתרות) ב"לילסדה" (1995), סרט הביכורים הנהדר של זרחין, הופכת ההתכתבות הפנים-קולנועית למורכבת יותר.
האם כל זה הופך את "המילים הטובות" לסרט מעניין? התשובה, למרבה הצער, היא לא ממש. בכל סרטיו, למעט אולי "מסוכנת" (1998) הנשכח והראוי לעיון חוזר, ידע זרחין לשלב בין אירוניה ארס-פואטית והתייחסות אל הקולנוע הישראלי הפופולארי ("העולם מצחיק", אגב כך, היה הצדעה חד פעמית ומרגשת להומור הישראלי העממי ולאייקונים שלו).
בסרט הנוכחי, החיבור הזה לוקה בטריוויאליות מסוימת. הוא לא ממש אומר משהו על מהותו של הקולנוע כזיכרון או כאמצעי להתמודד עם אובדן, ובה בעת לא מעצים את החוויה הרגשית הכרוכה בחיפוש שבמרכזו.
במילים אחרות, כבר צפינו בסרטים שבמרכזם חיפוש אחר דמות אב ("נוף בערפל" של אנגלופולוס הוא הגדול שבהם), וסרטו של זרחין אינו נדרש אל התמה הזו באופן מעניין במיוחד. המסע מתחיל, המסע נמשך והמסע מסתיים - ונדמה שהצופה לא עבר במהלכו איזו חוויה רגשית בעלת משמעות. בכל פעם הגיבורים מגלים איזשהו "פרט" (שקצת מפתיע איך מעולם לא התגלה קודם לכן), וזה בתורו מצטרף לתעלומה, שפתרונה אינו לגמרי מערב את הצופה.
הסיבה לכך נעוצה בדמויות לא מעניינות במיוחד (שי, האח ההומו, חי כאמור בנפרד ממשפחתו ומשוחח עם בנו הקט באמצעות סקייפ, אך הסרט לא מפתח את דמותו ואת מערכת היחסים ביניהם), בשימוש העודף בסמלים, ובתפניות עלילתיות שאינן לגמרי משכנעות. כך למשל, מחברת ישנה שמתגלה לפתע ושתוכנה מספק רמזים באשר לזהותו של האב האמיתי. גם ההסתמכות על פליטות פה אקראיות כאמצעי לקדם את הסיפור לא ממש עובדת.
שמו המקורי של "המילים הטובות" היה "אבניבי", כשם להיטו זוכה תחרות האירוויזיון של יזהר כהן. ואכן, אמה של דורונה, הממשיכה להופיע בחייה, משל היתה דמות מרומן של גבריאל גרסיה מרקס, נוטה לדבר אליה בשפת הבי"ת. זה אולי משתלב היטב במוטיב של ההסתרה וההסוואה שנוכח בסרט, של מילים שהן לכאורה חסרות משמעות, ושל האמת המסתתרת בתוכן וביניהן.
אך בה בעת, הסרט מתקשה ליצור חיבור בעל ערך בין תמה זו לבין תרבות האירווויזיונים ומעמדו של השיר בתרבות הישראלית הפופולרית, והסצינה החיננית (והמיותרת) המתרחשת במועדון מעריצי "אבניבי" במארסיי נדמית כאילו תעתה
הנה מסרט של איתן פוקס.
אגב רוחה הנוכחת של האם המתה, זרחין מיטיב להעניק לסרט אווירה של ריאליזם פנטסטי שמוצאת את ביטויה גם בסמטאות המוארות והשוממות של מארסיי בהן משוטטים האחים.
ואמנם, ייחודיות סגנונית זו בנוף הקולנוע הישראלי - שהתקיימה כבר ב"לילסדה" בצורת זר פרחים מעופף - הופכת את "המילים הטובות" לסרט שמזמן לצופיו רגעים של קסם אמיתי. קסם שבצדו תחושת אכזבה.
ההיבט המעניין ביותר בסרט מופיע בחלקו האחרון, המלנכולי והיפה, המתרחש במארסיי (שבה, כידוע, דרות בכפיפה אחת קהילות גדולות של יהודים ומוסלמים). נדמה שהסרט אז מבקש להציג את האידיליה שבין יהדות ואסלאם כאיזו פנטזיה רומנטית, שיש בה כדי לגאול את הגיבורים המזרחים שלו ממשברי הזהות שלהם ומצוקותיהם הקיומיות. חבל, על כן, שהסרט מגיע אל המקום הזה מאוחר מדי.
"המילים הטובות" (ישראל) - במאי: שמי זרחין. שחקנים ראשיים: רותם זיסמן כהן, רועי אסף, אסף בן שמעון, צחי הלוי, ששון גבאי, לבנה פינקלשטיין ומוריס בנישו.
