ספרות ילדים דתית? תנו לגדול בשקט
סופרים דתיים כותבים על ילדים דתיים ועבורם, אבל לא אני. ספרות ילדים לטעמי, צריכה לגעת בנפשו של הילד בטרם עטתה על עצמה אידיאולוגיות, מערכות ערכים או עקרונות. אני רוצה לתפוס את הילד עוד בטרם יידע מה הסוג והצבע של הכיפה שעל ראשו
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
ניסים היה ילד פחונים מסכן, "מוחלש" היו קוראים לו היום, ו"נפלאות" היה הקוף שמצא. חברו הטוב. בדומה למרקו, גם לניסים לא הייתה אמא של ממש. לאה גולדברג גילתה אותו, ויחד הם הקימו קרקס ופרצו בכישרון למרכז חבורת הילדים. זה דיבר אליי. העוצמות של "החלש" טמונות בכישרונותיו. לא ברקע שלו. לא חשוב מנין בא. זה היה חדש לילדת שמנת (או לפחות קוטג') דתית-לאומית.
כל מה שקורה, חדש ומעניין - היכנסו לערוץ היהדות :
- שחור על גבי לבן: מבחנים נפרדים לתלמידים ספרדים/ אליעזר היון
- הרב הלורד ג'ונתן זקס: "החיבור בין פוליטיקה לרבנות בישראל - אסון"
שנה לרצח: שלוש אמהות שרות
סופרים דתיים, באופן טבעי, כותבים על ילדים דתיים ועבורם. את סיפוריו של רבי טרפון כולנו מכירים - לא מן הגמרא עצמה, אלא מספר פופולרי אחר, "כה עשו חכמינו" של יוכבד סגל. אורי אורבך כתב לילדים שמכירים את בית הכנסת מבפנים, ונתן חרוזים לחוויות שלהם. גם אמילי עמרוסי סיפרה על ה"חלאקה" המפחיד והמרגש בגיל 3. כל אלו - חוויות שמשפחות דתיות מכירות היטב.
כולנו זקוקים לחסד נקי מאידיאולוגיה
כשהחלטתי לכתוב לילדים, לא החלטתי באופן מושכל לא לגעת במגזר. כתבתי את השורות שרצו במחשבותיי, ולהפתעתי - למרות העיסוק הפובליציסטי המשמעותי בחיי - הן היו חפות מתעמולה. היו בהן חלומות, פילים, חרציות, קרקס וקופים, שמש וים. לא תגית מגזרית, שום תגית זיהוי. הן עלו ממקום קמאי וראשוני בליבי, ששאף לנקיות, להתאחדות עם השמש והים והטבע, עם הכוחות החיוביים בבריאה שלא הוכתמו בשייכות פוליטית.
ספרות ילדים לטעמי האישי, צריכה לגעת במקום הכי ילדי ופנימי ואישי של הקורא הרך. בנפשו טרם עטתה על עצמה אידיאולוגיות, מערכות ערכים, עקרונות; בטרם הבינה שהיא שייכת למגזר כזה או אחר. היא צריכה לדבר לחוויות הבסיסיות, להציע דמיון, קסם, צבעים ולפתוח את התיאבון והסקרנות לעולמות מרתקים רחוקים מן העין.
ג'ונגלים, גמדים ויצורי פרא - כל אלה חביבים עליי מאוד, אבל סיפור חזק על הכמיהה לאמא, הוא אוניברסאלי, ומה לעשות, קריטי לקיום ולזהות של הילד וקודמת לחינוך שלו לעול מצוות.
בבסיס, כולנו דומים מאוד. כולנו זקוקים לחסד, לקבלה, לאהבה, לאסקפיזם. המקום הזה הוא היחיד שלא מטמא עד סוף חיינו, לא חשוב כמה גילגולים אידאולוגים וכמה מחנות נחליף לאורכם.
ואני כותבת אל המקום הזה כי אני מאמינה שממנו צומחים הפרחים, ממנו בוהק האור הפנימי האותנטי של האדם. אחר כך יבואו בית הספר, "בני עקיבא", "בר אילן" וכל מה שמתחיל באות ב', ויזריקו את שלהם. אני רוצה לתפוס את הילד עוד בטרם יידע מה הסוג והצבע של ה"כיפה סרוגה" שעל ראשו.
- עינת ברזילי, סופרת ילדים, כתבה את "גמדקסם" (הוצאת "דני ספרים")
