זרה בתוכם: "ביה"ד הפך את מי שהייתי לרוח רפאים"
שם היא הייתה הבת של היהודי, כאן הפכה לבת של הגויה. שם נאלצה להשתמש בשם בדוי, כאן ביקשו ממנה למחוק את שמה האמיתי. יהודית וינשטיין-גרוס חשבה שעם עלייתה יבוא הקץ לקרע הפנימי. שום דבר לא הכין אותה למה שבאמת קרה. עכשיו היא פועלת בקרב רבנים למחוק את השאלה "מדוע החלטת להפוך ליהודייה". סיפורי מתגיירים - מדור חדש
האישה הנאה ובהירת העין שמולי, מנהלת שיחה נמרצת בטלפון הנייד שלה. נושא השיחה – בניית תוכנית ייחודית עבור תלמידות של מוסד יהודי מסוים במוסקבה, שאותו היא מלווה כיועצת ארגונית-חינוכית. היא לוחמת. מלאת אנרגיה, בעבר עבדה שנים אחדות ב"נתיב". היום היא אחראית על תחום הגיור ובירור היהדות בעמותת
"עתים".
משפחתו ומשפחת אשתו הראשונה היו יהודיות במובהק, עשירות מאוד, שמרניות מאוד וחילוניות מאוד. מסוג המשפחות שלא רואות בעיה באכילת חזיר, אבל נישואין עם גויה, עבורן, הוא מעשה בלתי נסבל. קשר דם - זה הם מבינים. גיור? מושג שהם לא מסוגלים להבין.
הפכה להדת החדשה שלה, ובה נמנתה על המגזר החרדי. מבחינת אמה, כל עוד הייתה בחברה טובה, לא הייתה סיבה לדאגה. ואכן, את חבריה מהכיתה החליפה חבורת נוער מהסוכנות שהפכו לחבריה הטובים, וגיבו אותה כשהיה צורך.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
מלבד עברית היא דוברת אנגלית, צרפתית, ספרדית וכמובן רוסית – שפת אמה. שמה הקודם – אווה. שמה הנוכחי – יהודית. אדם בוחר לו את שמותיו באופן לא מקרי. לכל איש יש שם. המתגייר בוחר את שמו לעצמו, אבל כל כך הרבה דברים אחרים הוא אינו בוחר.
כל מה שקורה, חדש ומעניין - היכנסו לערוץ היהדות :
- דו-קיום בצלחת: גמ"ח יהודי-מוסלמי באנגליה
- מאי אוכלת בד"ץ, אבריימי חוגג עם חיילים
- הצנזורית החרדית הראשית/ ד"ר שלמה טיקוצינסקי
לעלייתה ארצה התכוננה יהודית לא מעט. למדה עברית על בוריה, למדה היסטוריה, ציונות, קצת יהדות. חשבה שעם בואה לכאן, בגיל 15 בסך הכל, תיפתר סוף-סוף בעיית הזהות שלה. אלא שגופי הגיור, כך מתברר, כלל לא ערוכים לקלוט אנשים כמוה, ומפעילים עליהם כללים ושפה פוגעניים, שאינם שייכים למציאות המסוימת שלה.
במהלך השיחה אני שבה ותוהה – עד כמה יכולה אישה כמוני, מחובקת-ממסד, להבין מה עבר עליה בעומדה מול אותו ממסד? שני מפגשים היו לי בימי חיי עם הרבנות הראשית: לפני הגיוס ולפני החתונה. בשני המקרים קיבל את פני דיין ידידותי בחיוך רחב - וכי למה שלא יהיה ידידותי? הוא למד בישיבה עם אבא שלי, ונמצא איתו בקשר רציף כחבר קהילה תל-אביבית שומרת מצוות, מלמדת תורה. אפס ביורוקרטיה. דתיותי, כמו רווקותי, קיבלה הכרה מיידית. זהותי אושרה כהרף עין. לא כולן בנות-מזל כמוני.
"הבת של הגויה"
יהודית – אווה – נולדה ב-1983 באלמטי שבקזחסטאן, לאב יהודי ולאם שאינה יהודייה. אביה, אולג גרוס, נולד ב-44 באודסה באוקראינה, אז – ברית המועצות. אִמה נולדה וגדלה במוסקבה כבת למשפחה סלאבית שורשית, דם רוסי טהור זורם בעורקיה. אבי-סבה שירת בצבא הצאר.
עם השנים החלה להבין מה זה אומר להיות יהודי, וגם להיות לא-יהודי. יהודית ומשפחתה
אִמה של יהודית הייתה מהנדסת מחשבים, ואביה היה מעצב תפאורה בתיאטרון ובמאי. היא אשתו השנייה.
צפו:
מחיזבאללה לבית המדרש
מירי שם-עד
הוא היה מוסלמי שיעי שחי בלבנון, עונה בידי חיזבאללה לאחר ששיתף פעולה עם ישראל - וראה כיצד שורפים את בנו למוות. אבל איברהים יאסין הצליח להמלט לישראל, והתגייר עם אשתו וילדיו. הכירו את הרב אברהם סיני
יהודית, מבחינתם, היא בתה של הגויה. כזו הייתה וכזו תישאר. הם לא הכירו בה מעולם. יש לה אחים ביולוגיים מצד אביה שמעולם לא היו מעוניינים בשום קשר איתה.
אחרי נישואיהם עקרו הוריה של יהודית לאלמטי שבקזחסטן. הזיכרון הראשון שלה מגיל 5 הוא של שמלות יפות שהגיעו מגרמניה, שם גרה אמו של אביה שעבדה ב"בורדה" – מפעל האופנה היוקרתי. "סבתא גרה בגרמניה", אמר אבא, "אבל היא לא גרמניה". סתם ולא פירש.
הבגדים היפים ששלחה הסבתא הבדילו אותה משאר חברותיה, שבגדיהן היו פשוטים יותר. בגיל 5 הראה לה אביה סביבון בפעם הראשונה. כששאלה מה זה, אמר שזה משחק ששייך למשפחה. היה זה סביבון יצוק מעופרת. אחר כך הסביבון נעלם, והיא לא מצאה אותו יותר.
המחנה ששינה את חייה
לבית הספר רשמו אותה בשם המשפחה הישן של אמה – "דומנין". "גרוס", שמו של אביה, היה שם
עדות:
הרבנים נכנסו למקווה, אני הייתי ערומה
ג'ניפר
"נתבקשתי להפסיק לצווח, ולא הפסקתי עד שהגברים יצאו. הבלנית הלבישה לי את הכותונת, הכניסה לחדר את אותם הגברים, והטקס נמשך. טבלתי כשדמעות של עלבון זולגות על פניי. נתבקשתי לצעוד עם הכותונת שנדבקה לגופי מתוך מימי המקווה, ולומר מולם את התפילה. תם הטקס. הרגשתי מחוללת"
יהודי מדי, ולשם יהודי עלולות להיות השלכות לא נעימות. בכל המסמכים מאותם ימים רשומה יהודית כאווה דומנין, על שמו של איש שלא הכירה מעולם ולא היה לה כל קשר אליו.
בגיל שש לקח אותה אביה לבית הכנסת, פעם אחת ויחידה ולא עוד. מישהו שם רמז לו שאין היא רצויה כביתה של ה"גויה". בכתה א' הייתה לה מורה נהדרת, שהושיבה אותה בשולחן ליד ילד אחד ואמרה לה – "את תמיד תשבי לידו. הוא אף פעם לא ירביץ לך".
שלוש שנים ישבו יחד, ורק אחרי שהיגר עם משפחתו לשיקגו, ארה"ב, נודע לה שהיו יהודים. כשהייתה בכיתה ב' התחילה ללמוד בבית ספר של יום א', יהודי. החבר הכי טוב שלה אז, היה בן לאב יהודי ולאם יווניה. הם ניגנו יחד, הוא בכינור, היא בפסנתר. משפחתו היגרה בסופו של דבר ליוון.
עם השנים החלה יהודית להבין מה זה אומר להיות יהודי. וגם – להיות לא יהודי. מצד אחד, החלו עקיצות ופגיעות בבית הספר. מצד שני, כשרצו הוריה לשלוח אותה למחנה קיץ של חב"ד שעליו סיפרה לה חברה - נתקלו בסירוב. המחנה החלופי שנמצא, זה שכן הסכים לקבל את הילדה בת ה-11, היה מחנה קיץ של הסוכנות היהודית, מחנה ששינה את חייה.
שם, בשנת 1994, לפני שמלאו לה 12 שנה, הפכה יהודית מילדה שכמעט לא ידעה דבר על יהדות - ליהודיה ולציונית נלהבת. לבושת חולצות עם הכיתוב – "אני אוהב אותך, ירושלים", הסתובבה עם חבריה בהפגנתיות מול השגרירות האיראנית. האולימפיאדות הלימודיות ששמה וחזותה הלא-יהודיים איפשרו את ההשתתפות בהן, וכשרונותייה הובילו להצטיינותה בהן, הפסיקו לעניין אותה בבת-אחת, וכמותן גם הלימודים והחברים הישנים. מבחינתה – העולם התהפך, וחייה הפכו למכווני רעיון אחד: הרעיון היהודי.
הציונות הפכה לדת החדשה שלה
הוריה חינכו אותה תמיד בחינוך ליברלי מאוד, בעקבות רוסו. "אם תרצי לעשן", אמר אביה, "בואי אלי ואתן לך סיגריה". להיות יהודייה וציונית? גם זה היה בסדר גמור. הם קיבלו בשלווה את העובדה שהחדר שלה נראה כמו סניף "בני עקיבא", עם מפת ארץ ישראל גדולה תלויה על הקיר, ודגל.
הציונות הפכה להדת החדשה שלה, ובה נמנתה על המגזר החרדי. יהודית בנעוריה
כל אביזר יהודי ישראלי שרק מצאה, היה שווה את ערכו בזהב, מבחינתה, ומצא את מקומו בחדרה. הציונות
מרגש
גיור וחתונה: "רוצה לחיות את שארית חיי כיהודי"
טלי פרקש
לפני ארבעה חודשים אובחן ד"ר יורי בבקין כחולה סרטן. לאחרונה אושפז בהוספיס, אך החלום הישן להיות יהודי, לא הרפה. אתמול השלים עם רעייתו את הליך הגיור, בעזרת מכון הגיור "עמ"י - ומיד לאחריו את החופה, בטקס שלא השאיר אף עין יבשה. "זה היה חייב להיות עכשיו. הוא חלם לחיות כיהודי את פרק הזמן שנותר לו", סיפר לאה - ואורי אמר: "אני נושא לאישה את מי שאני אוהב כבר 26 שנה". ynet ליווה אותם לאורך היום המרגש
זיכרון חזק מכיתה ח': לומדים בכיתה על מלחמת העולם השנייה, המורה מזכירה את שואת היהודים. ילד שיושב לפניה מסתובב ומסנן – "ז'יד. גם את אחת מהם". מרוב הפתעה ועלבון, היא יצאה מהכיתה. "מה את בוכה?" שאל אותה מיכאל, אחד מחבריה הטובים מהסוכנות כשראה אותה במסדרון. "בגלל זה בוכים?" אדישותו אכזבה כל כך, יהודית צפתה לתמיכה. למחרת, חזר הנער הפוגע לכיתה במצח אדום, ופנס מתחת לעין. "נפלתי", הסביר למי ששאל מה קרה לו. יהודית חייכה והבינה: מיכאל, חברה הטוב מהסוכנות, כיסח לו את הצורה.
הצטיינותה בלימודים, בצד העובדה שאביה הרבה לתרום לבית הספר, מנעו מהנהלת בית הספר להעניש אותה על היעדרויותיה הרבות. במקום לשבת בשיעורים בבית הספר, העדיפה יהודית ללכת לאולפן וללמוד עברית. מגיל 12 וחצי הייתה מצטרפת למשלחות מהארץ שהגיעו בהמוניהן עם פתיחת השערים – כמתורגמנית.
בלי לשאול את הוריה הלכה להיבחן לתוכנית נעל"ה – נוער עולה ללא הורים – ולא השתכנעה מסירובם לרצונה העז לעלות לארץ. בסופו של דבר, ובעזרת תמרונים שונים ומשונים, חלומה התגשם. בגיל 15, מצוידת בחצאיות ארוכות שתפרה לה אִמה, הצליחה יהודית לעקוף את המכשולים הביורוקרטיים, לעזוב את הבית ולעלות ארצה, למה שנראה כפסגת המאוויים הציונים: קיבוץ.
"חשבתי שכולם דתיים פה", היא מחייכת. "הבנתי שאני צריכה ללמוד הרבה, לכן בחרתי בקיבוץ הדתי, לביא".
לא היה בתהליך הגיור שום "רגע של הארה"
בתמימותה חשבה שעם עלייתה ארצה והמגורים בקיבוץ הדתי, יבוא הקץ לקרע הפנימי, לזהות הלא ברורה. שום דבר לא הכין אותה למה שבאמת קרה. לשאלות בית הדין לגיור: "מדוע החלטת להפוך ליהודייה?" הן היא, מבחינתה, לא הפכה ליהודיה, אלא תמיד הייתה.
את הליך הגיור הסכימה לעבור מתוך הבנה לנחיצותו, אבל שום "רגע של הארה" בדרך ליהדות לא התרחש, מן הסיבה הפשוטה: בתודעתה, היא מעולם לא היתה "בחוץ".
עבודת הגמר של יהודית במגמת האמנות באולפנה שבה למדה, הייתה ציור שנעשה על פי שירה המפורסם של לאה גולדברג – "אילנות", המדבר על שאלות של זהות ושייכות:
אולי רק ציפורי מסע יודעות
כשהן תלויות בין ארץ ושמים
את זה הכאב של שתי המולדות.
איתכם אני נשתלתי פעמים,
איתכם אני צמחתי, ארנים,
ושורשיי בשני נופים שונים.
בשנות חייו האחרונות פה, בארץ, היה אביה האמן - מעצב התפאורות שירד מגדולתו - נתון להתקפי אלימות ודיכאון. לילה לפני מועד ההגשה, הוא נכנס לחדרה, צבע ו"תיקן" את עבודתה. "זו כבר לא היתה העבודה שלי", נזכרת יהודית, ועדיין מציפות הדמעות את עיניה. "זו הפכה להיות העבודה שלו".
אני לא יכולה שלא לחוש את הסימבוליקה העמוקה המונחת מאחורי האירוע הזה: איך מרגיש אדם שגורם סמכותי, בשר מבשרו, משתלט על זהותו ומהותו, מתקן ומנסח אותה במקומו.
"אני הרי מקרה קל", אומרת יהודית. "אני שומרת מצוות, התחתנתי עם בוגר ישיבת הסדר, ילדינו לומדים בחינוך הדתי". יש מקרים קשים הרבה יותר, שעוד יסופר בהם.
מי שהייתי? עכשיו היא רוח רפאים
הכאב שחווה יהודית, הוא כאב אי-ההבנה מאחורי תפיסת ההלכה שגר שהתגייר, כאילו נולד מחדש. מה שהיה – לא קיים ואין לו ערך. מבחינת ההלכה, יהודית אינה בתו של אולג גרוס, אביה היהודי, אלא בת שרה ואברהם, ככל גר אחר.
"היה משהו בתהליך הגיור שהתעלם ממני, שלא ראה אותי ואת מי שאני. תהליך הגיור פשוט יצר דמות חדשה עם שם חדש. ומה קרה לזו שהייתה קודם? היא, כנראה, כמו רוח רפאים, עדיין משוטטת במסדרונות בית הדין ומחפשת מנוחה", כתבה יהודית לאחרונה מעל דפי כתב העת "דעות".
בשנים האחרונות עובדת יהודית מול גורמים מגיירים, רבנים, ומנסה לגרום להם למחוק את השאלה "איך הגעת ליהדות" כשהם עומדים מול אנשים כמוה, מזרע ישראל. היא חולמת על מציאות שבה תיעלם הפטרונות מהתהליך, וכאשר דיין בבית הדין לגיור יראה מולו בחורה כמותה, הוא יאמר: "אני שמח על הזכות שיש לנו כבית דין, לבוא ולהכריז שאנחנו רואים בך יהודי, כשם שאתה רואה את עצמך".
- הכותבת היא סופרת ועורכת, עובדת ב"בית מורשה" בירושלים.
- "בית מורשה" עם מכון הארי טריגובוף ובשיתוף ארגונים, תנועות ואישים בציונות הדתית ובחברה הישראלית – פועלים כדי לשנות את המצב הקיים ולהוביל שינוי ציבורי חברתי דרמטי בסוגיית הגיור בישראל.
"זהותי אושרה כהרף עין. לא כולן בנות-מזל כמוני". חיותה דויטש חונכת מדור חדש
צילום: דבי קופר
מומלצים
