לא תישא את שם השיים לשווא
"חברים יקרים שם בהתנחלויות: זה היה חצי-משעשע כשחילקתם שוקולד לענת וקסמן, אבל להציב בפתח ביתו של אדם ערימת חציר - זה חסר טעם, תרתי משמע. מתנשאים עליכם? תתנשאו בחזרה". לקראת פרשת קורח, גיל סלוביק קובל על המחלוקות בעם ישראל שכבר לא נעשות בסטייל
הדבר החשוב ביותר שלמדתי על התנהלות נכונה של עורך דין בבית משפט, הוא לדעת מתי לשתוק. כיצד לא להפריע לצד השני לחבל בטיעונים של עצמו. הנטייה הראשונה של עורך דין שרואה את הצד שכנגד מסתבך בתשובותיו לשופט, יותר מאילנה דיין המסבירה מהי "אמת לשעתה" - היא לזנק על הטרף ולנסות להלהיט את הרוחות עוד יותר.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
וזו טעות. למה? כי השופט פתאום שם לב שיש עוד מישהו בחדר, ועלול לחדול ממלאכת נעיצת הסיכות בבלון טענות הצד-שכנגד, ולהתחיל לשאול דווקא על הטיעונים שלך. בניגוד לסרטי ה"אובג'קשן" למיניהם, דווקא אמנות השתיקה היא הנשק היעיל ביותר באולם בית המשפט, במיוחד אם הטיעונים שלך מלכתחילה מנוסחים טוב יותר.
כל מה שקורה, חדש ומעניין - היכנסו לערוץ היהדות :
- עם או בלי תואר, אנחנו כבר מתקנות עולם/ מלכה פיוטרקובסקי
- ילדים, היום נדבר על תקיפה מינית
- אחרי ההלוויה, המשפחה: נתבע ונפנה למבקר המדינה
חלק מארגוני המתנחלים לא מבינים זאת. בא עודד קוטלר, ומעורר באופן נדיר עד בלתי מתקבל על הדעת את חמת התקשורת דווקא על השמאל ומועצת גדולי התורה שלו. מחזות מרגשים עד דמעות המתרחשים אחת לשבעים שנה מתחילים לשטוף את הרשת, כמו גבותיה של יונית לוי מונפות אל על דווקא בתוך הנגמ"ש הפציפיסטי נגד אמני השמאל. ובכן, זה בדיוק הזמן לשתוק, להתרווח בכורסא וליהנות. ואז מגיע צמד החמד של זוללי מנדטי הימין, עם עוד מופע גיחי-גיחי שהורס הכל.
חברים יקרים שם בהתנחלויות: זה היה חצי-משעשע כשחילקתם שוקולד לענת וקסמן, אבל להציב בפתח ביתו של אדם ערימת חציר - זה חסר טעם, תרתי משמע. פתאום התקשורת מרפה מעט מהאמנים המיוסרים של תל אביב ודמעות התנין שלהם, ונזכרת בטרף הקל: המתנחלים. דעת הקהל עוצרת, מגרדת בחוסר נעימות בראש ושואלת את עצמה: "אולי בכל זאת יש בהם מן הבהמיות?"
הכל זה מלמעלה
ועוד לא דיברנו על הסטייל. אין לי ספק שאורי אורבך ז"ל מתהפך בקברו ממיצג הקש והגבבה. הכלל שניסה
אורי להנחיל בכל הנוגע למדיניות המענה להתנשאות, היא: תסתכלו עליהם מלמעלה, לעולם לא מלמטה. תתנשאו עוד יותר.
ערימת חציר המונחת בפתח ביתו של קוטלר, כדי להמחיש "חלוקת חציר וקש חינם" - זה בדיוק לבוא מלמטה ולהגיד: "אל תקראו לנו בהמות". אבל זה כל כך ברור שאנחנו לא בהמות, ושעצם האמירה של קוטלר היא בהמית (כפי שהתפייטה, בצדק, שלי יחימוביץ') - שכל מה שצריך לעשות זה... לשתוק.
ואם בכל זאת שואלים אותנו? להסתכל על הכל מלמעלה. קוטלר קרא לנו בהמות? נו, שוין. אז קוטלר אמר, וחבורת אנשים שחיה בלה-לה לנד מחאה כפיים. קשה להם להפסיד. קשה להם להרפות מקרנות המזבח התקציביות. מה לנו כי נזעק כל כך על מעשיהם של אידיוטים שימושיים?
בעולם השיווק ויחסי הציבור לכל פעולה חייבת להיות הצדקה ברורה. אז מה הייתה מטרת המיצג? האם הוא גרם לאנשי מרכז או שמאל להתקומם נגד קוטלר וחבריו מוחאי הכפיים? האם ההתעניינות התקשורתית במה שאירע בפתח מעונו של קוטלר תרמה לחיזוק הטיעונים? ממש לא. המיצג אולי גרם לכמה אנשי ימין לטפוח לעצמם על השכם, ולהרגיש שוב בהכתרת רב פורים בישיבה התיכונית.
יש דבר כזה, מיצג יהודי
מדיניות הגיחי-גיחי הזו של מיצגי חלוקת שוקולד וחציר במעונות פרטיים של אנשים שהרגיזו אותך, גם איננה יהודית. יפה הגדיר זאת ג'קי לוי בפתח המופע שלו "צחוק עשה לי". מה ההבדל בין הומור יהודי להומור "של גויים" שואל ג'קי, ומשיב: בהומור של גויים צוחקים על האחר, בהומור יהודי צוחקים על עצמך.
אם כבר היו רוצים צמד ליצני הימין לעשות מיצג יהודי, הם היו צריכים לצלם את עצמם סועדים את ליבם בחציר וקש תוך קריאת ספריו של הרב סבתו, שיריה של המשוררת הדתייה גילית חומסקי וניתוח עיצוב השטרות החדשים של בנק ישראל, שנעשה בידי אסנת אשל, בוגרת מכללת "אמונה".
במקום זאת, בחרו החבר'ה להניח ערימת חציר בפתח מעון פרטי, במעשה שיש בו מן האלימות והפגיעה בפרטיות לאדם ולשכניו. שיימינג הוא כלי פוגעני מאוד, והשימוש בו צריך להיעשות במסורה ובזהירות. ידוע הכלל: "לא תישא את שם השיים לשווא".
מה אפשר לעשות? בואו לא נפקיר את השטח לחובבני סטייל. אחרי שכבשנו את הצבא ואת העיתונות – הגיע הזמן לטפל בימ"חים הריקים של הסטייל בימין. יש לי הרושם שהיום היה כותב אורי מאמר: "הטובים – לשיווק ולקריאייטיב".
- גיל סלוביק הוא
שותף ועורך תוכן ב"מתכנה
"
