"הקפות": יפה, אבל לא מקיף
הדרמה המשפחתית של לי גילת "הקפות" מתרחשת בטרטוריה מזרחית-מסורתית פריפריאלית בשיפולי תל אביב. יש בסרט אווירה אותנטית וקסומה, אולם העלילה נוטה להתפזר שאנו כלל לא יודעים מי הגיבור שמוליך אותה
הסביבה והדמויות של "הקפות", סרט הביכורים המוצלח של לי גילת, מזכירות את עבודותיו של בני תורתי, ובמיוחד את "כיכר החלומות" (2001). כמוהו, סרטה של גילת מבקש לעצב טריטוריה מזרחית-מסורתית שכמו חיה בקפסולה של זמן, מנותקת מהמקום הזה, שאיש אינו יוצא ממנה ונכנס אליה. התוצאה מעוררת סימפטיה רבה, גם אם רבדיו הפסיכולוגיים של הסיפור שבמרכזה אינם מפותחים דיים.
"הקפות" מביא את סיפורה של משפחת ניניו המתגוררת בשכונת עוני בשיפולי תל-אביב. האב, בצלאל (ליאור אשכנזי) הוא אינסטלטור מר נפש שמשמש מושא ללעג מצד ילדי השכונה, ושאת תחושת הביאוס הקיומית שלו הוא מתמצת במנטרה השאובה מתחום עבודתו: "חרא על הפנים שלי". האם, רוזה (אסי לוי), שבה ודוחה את תביעותיו ממנה לילד נוסף מסיבות שיתבררו בהמשך, ואף מקפידה לישון בחדרו של בנם היחיד, אהרון בן ה-13 (אגם אוזלבו).
בתחילת הסרט מתקין עצמו אהרון לקראת האירוע החגיגי בבית הכנסת שבו יקבע הרב (אורי גבריאל) את זהותו של הזוכה ב"הקפת הזכות" - נער בר מצווה הנושא את ספר התורה בהקפות שמחת תורה, ושעל פי האמונה אמור הקדוש ברוך הוא להיענות לבקשותיו. כאשר הדרשה שנושא אהרון מקנה לו את הזכות, אין גאה ממנו. הנה רגע של נחת, בעיקר נוכח מעמדו הלא-משהו בשכונה והבוז שמגלה כלפיו אפילו אביו. ואולם תקרית דרמטית בליל האירוע מערערת את התא המשפחתי הרעוע ממילא.
"הקפות" מתאר סביבה של גברים עלובים וכבויים ונשים חזקות, שורדות. לא מדובר רק במשפחת ניניו אלא גם בשלושה גברים רווקים המבלים את ימיהם ולילותיהם בשתיית ערק בבית הקפה המקומי. אחד מהם (יעקב כהן) אף חולם על אהובת נעוריו שתבוא ותפציע יום אחד בחייו. בעולם שמשרטט הסרט, השואב את השראתו מהמלודרמה המזרח-תיכונית (שנציגה המובהק בקולנוע הישראלי היה ג'ורג' עובדיה), דמויות וחלומות כאלה הם חלק אינטגרלי. ולזכותה של גילת ייאמר, שהיא מעצבת את הסיטואציות בסרטה מבלי לגלוש לפולקלוריזם עדתי.
עוד ביקורות סרטים בערוץ הקולנוע:
לזכותו של "הקפות" עומד גם צוות השחקנים הצעיר והאלמוני שלו. זה כולל, מלבד אוזלבו החינני, גם את נועה אסטנג'לוב בתפקיד עליזה, מלכת השכונה שהוא מאוהב בה, ובמיוחד את שי אלקיים המשעשעת המגלמת את תמי, נערה שנונה העוברת תהליך של "התחזקות". השילוב הטבעי-ממש בינם ובין השחקנים הוותיקים יותר מעניק לסרט חלק ניכר מחינו.
בעיותיו של "הקפות" אף הן ניכרות, ובראשן התסריט שלא לגמרי החליט מיהו גיבור הסרט. במהלך חלקו הראשון נדמה שמתואר פה סיפור התבגרות שכונתי, שכמותו אמנם ראינו לא פעם, אך הוא מתרחש בתוך סביבה בעלת מאפיינים ייחודיים. ואולם בחלקו השני משנה הסרט כיוון ועובר להתמקד בדרמה שבין הוריו של אהרון ובתוך כך חושף פרטים שאמורים לנמק את המשבר המשפחתי. דמותו של אהרון, שבשלב זה מצאה גילת אמתלה מקורית להדירו מהעלילה, נדחקת כמעט אל השוליים.
שני חלקיו של הסרט אינם משלימים זה את זה, ולמעשה דמותו המיואשת של האב אינה בדיוק מנומקת. זו גם הסיבה שליאור אשכנזי, המתהלך משך רוב הסרט כשהבעה אחת של זעם ותסכול נסוכה על פניו, מתקשה לשכנע, במיוחד ככל שהדברים אמורים ביחסו המבזה אל בנו. כתוצאה, מערכת היחסים בין השניים נותרת חסרת עומק ומורכבות דרמטית. סוגיה אחרת, הקשורה בתחושת הגבריות הפגומה של אבי המשפחה, אף היא לא זוכה לפיתוח נאות.
יתר על כן, נוכח העובדה שאהרון אינו חווה, אחרי הכל, שינוי משמעותי במהלך הסרט (יש אפילו משהו שרירותי בדרך שבה נפתר הסיפור "שלו") - נדמה שדווקא בצלאל ורוזה, שדמותה מספקת לאסי לוי את אחד מתפקידיה הטובים,
הם-הם שצריכים היו לעמוד במרכזו, שכן הדינמיקה ביניהם היא הכוח המניע אותו.
עדיין "הקפות", כמו "בן זקן" היפה של אפרת כורם שהוצג לאחרונה, מבקש להביא קול נשי המגיע מהפריפריה ועוסק בשוליים החברתיים. ראוי לפיכך להעריך את הסרט על המבט ההגון שהוא מפנה אל עבר סביבה שנדמית מרוחקת, ובעצם מתקיימת ממש מתחת לאפינו.
"הקפות" (ישראל) - במאית: לי גילת, שחקנים: ליאור אשכנזי, אסי לוי, אגם אוזלבו, אורי גבריאל, יעקב כהן, נועה אסטנג'לוב ושי אלקיים. אורך הסרט: 98 דקות.
