"נער מקהלה": דסטין הופמן, זייפת
מורה למוזיקה שרודה בתלמיד כשרוני ומלא תסביכים? לא, אין מדובר ב"וויפלאש" המופתי, אלא בדרמה התבניתית והמביכה "נער מקהלה" בכיכובם של דסטין הופמן וקת'י בייטס. אל תתנו לשמות הגדולים להפיל אתכם בפח
דסטין הופמן הוא שחקן מעולה, זה ידוע. כנ"ל לגבי קת'י בייטס. שניהם זוכי אוסקר, היא אפילו בסוג של חזרה לתודעה לאחרונה עם תפקיד מעולה בסדרת הטלוויזיה "אימה אמריקאית". עוד דבר ידוע הוא ששחקנים טובים עלולים לעשות סרטים איומים. זה קורה. ובכל זאת, קשה שלא לחוש מרומים כשצופים בשני הכשרונות האלה ב"נער מקהלה".
הליהוק של שני השחקנים הוותיקים הוא חלק מהסיבה שהסרט בבימויו של פרנסואה ז'יראר, שבעברו עוד סרטים שקשורים למוזיקה, הוא מלכודת אכזרית לצופים. הרעיון של הסרט, נשמע כמו דרמה מוזיקלית סוחטת דמעות לכל המשפחה. סטט (גארת' וורינג) הוא ילד צעיר לאמא אלכוהוליסטית שמסתבך בקטטות וגניבות. למזלו, הוא יודע לשיר, וצירוף נסיבות של גורל אכזר ומנהלת נחמדה מובילים אותו אל פנימייה יוקרתית של נערי מקהלה.
בפנימייה הוא צריך להתרגל לילדים נפוחים מאגו שנשמעים כמו פרופסורים לקומפוזיציה ולמנצח הקשוח (הופמן) שאמור לראות בו פוטנציאל. בדרך אל הסולו הוא יוכיח את עצמו ויתמודד עם המתחרה העיקרי שלו, דבון (ג'ו ווסט) - ילד בלונדיני עם קול מלאכי ונשמה שטנית. עוד בתפריט: אבא נוכח נעדר (ג'וש לוקאס) שרוצה שהבן שלו יישאר רחוק בפנימייה, כדי שהמשפחה ה"אמיתית" שלו לא תגלה שיש לו ילד מחוץ לנישואים.
כל זה נשמע מוכר, משתי סיבות: הראשונה היא ש"נער מקהלה" עושה שימוש בכל קלישאה ומוסכמה קולנועית אפשרית. הדמויות מרגישות כמו שעתוק חיוור של דמויות שראינו בכל דרמת התבגרות: הנער הקשוח אך הפגיע שישבור דברים ואז יבכה ואז יבין שהוא בעצם מוכשר, הנער המוצלח אך הקנאי, המורה החברי שאומר לך שיהיה בסדר עוד לפני שעניינים הסתבכו (קווין מקהייל), המורה הקשה בעל הלב הרך, המנהלת הקולית (קת'י בייטס) שקוראת את כולם לסדר.
לדמויות אין שום מורכבות או אלמנט מפתיע, לא באישיות וגם לא בהתנהלות. צופה שראה שני סרטים בחייו יוכל לנחש כל התפתחות עלילתית לפחות חמש דקות לפני שהיא תגיע.
באחד מרגעי השיא המביכים, רואים את אחד הילדים מציץ מאחורי הבמה כשהוא עם קפוצ'ון על ראשו ומחייך חיוך זדוני. הכוונה היתה להבהיר לצופים שהוא עשה משהו לא נחמד לסטט. זה אכן מובן, אבל מה שלא ברור הוא למה הוא נראה פתאום כמו דמות של נבל מסרט מצויר?
עוד ביקורות סרטים בערוץ הקולנוע:
לעומת זאת, נושא ממש מעניין כמו העובדה שכל הנערים עובדים קשה בשביל להצליח בקריירה שתחזיק מעמד רק עד שיתחלף להם הקול, נזנח כדיאלוג של חצי רגע. בסרט הוחלט להתמקד במובן מאליו במקום בתמה שהיתה יכולה להיות מרכזית ומרתקת. במקום לחשוב על כך שכל ההשקעה הזו היא בשביל הצלחה מטאורית אבל זמנית, שוב קיבלנו סיפור על ילד אאוטסיידר שמנסה להסתדר.
הדברים מתרחשים בסרט כמו מעצמם, בהדבקה של תסריטאי שעובד לפי נוסחה. למה סטט אוהב לשיר? כי הוא אמור לאהוב לשיר כי ככה זה עובד בסרטים כאלה. למה קארוול הוא מנצח קשוח לפעמים צועק על סטט ואז מצ'פר אותו? כי ככה זה. מה, לא ראיתם את "וויפלאש?".
וזו הסיבה השנייה שהסרט לא עובד: הוא יצא קרוב מדי ל"וויפלאש". כל מי שראה את הסרט זוכר ויודע שאפשר לבנות סיפור קולנועי על תלמיד מוכשר ומורה קשוח, שהמוזיקה משחקת בו תפקיד מרכזי במבע הקולנועי, ושהוא עדיין לא יהיה סרט לחובבי מוזיקה בלבד. "נער מקהלה" נכשל בכל המקומות שבהם "וויפלאש" הצליח.
גם אם שמים בצד את הסיפור השבלוני ואת הדמויות השטוחות, שירת המקהלה של הנערים אמורה להיות משהו מופלא, שמיימי. דמותו של הופמן אפילו מסבירה לסטט שהשירה שלהם היא סוג של חוויה דתית גם אם אתה לא אדם מאמין, כי היא מקבצת יחד המון אנשים עם עניין משותף שמאזינים להם. ובכן, "נער מקהלה" אכן מקבץ המון אנשים עם עניין משותף יחד, ומאמלל אותם. בכלל, יש משהו שקצת מזכיר חוויה של צפייה בסרט אימה בסרט, כמו טורצ'רפורן, רק הפוך - כאן הצופים הם אלו שמתענים.
אולי זו בייטס שהופעה קולנועית שלה אוטומטית מעלה אסוציאציות ל"מיזרי". אולי זו העובדה שהתסריטאי, בן ריפלי, אחראי לכמה סרטי מתח בעברו. ואולי זו העובדה שלא ברור מי אמור ליהנות מעליית אוקטבות גבוהה
בצורה מבהילה של נערי מקהלה ששרים מזמורים קלאסיים, וגם גרסת א-קפלה ללהיט מהניינטיז. ברצינות, אחת השאיפות של המקהלה היא לבדוק מי מהם יכול לשיר כל כך גבוה שהקול שלהם יישמע כמו ציוץ חסר ישע של משהו שנופח את נשמתו.
בשורה התחתונה, אולי מי שיתגבר על תחושת הרמייה ששחקנים טובים גרמו לו ללכת לסרט בינוני ומטה, ייהנה מעט מצילום משובח ואסתטי. ואם מישהו מהצופים מאוד, אבל ממש, אוהב שירת מקהלה, הוא יצליח למצוא בו משהו נעים. לא בטוח.
"נער מקהלה" (ארצות הברית) - במאי: פרנסואה ז'יראר. שחקנים ראשיים: דסטין הופמן, קת'י בייטס, דברה ווינגר, ג'וש לוקאס, גארט וורינג וקווין מקהייל.
