"כשנהיה צעירים": תתבגרו, אבל למה ככה?
יש בדרמה הקומית "כשנהיה צעירים" הרבה מן ההומור ההיפסטרי המתוחכם של נוח באומבך, אבל ניכר שהוא איבד הרבה מן הייחוד והנועזות שאיפיינה את סרטיו הקודמים. הצפייה קלילה ומהנה, אבל ערך מוסף אין ממש
זוכרים את "Eye of the Tiger", שירם של להקת Survivor מ-82' שהוביל את פסקול הסרט "רוקי 3" והפך לימים לאחד הקיטשיים שבשירי ההעצמה? זוכרים שהוא היה גרוע, ואז הפך למגניב בקטע אירוני? "כשנהיה צעירים" ("While We’re Young"), סרטו השמיני של הבמאי-תסריטאי נוח באומבך ("חיים בין השורות", "פרנסס הא"), עמוס בשירים שכאלו, ובשאר מוצרי תרבות שרוקנו ממשמעותם המקורית וחזרו ברבות השנים כקישוטי רטרו בבתיהם של צעירי דור ה-Y.
לתוך התרבות הישנה-חדשה הזו - נקרא לה בשמה, תרבות ההיפסטרים - נשאב בן סטילר, בגלמו בוגר-מתיילד שמנסה בכל כוחו להיות צעיר ומגניב שוב (כשניסיונו האחרון בתלם זה היה ב"חייו הסודיים של וולטר מיטי", וכמובן ב"גרינברג" של באומבך מ-2010). כמו האקססוריז, כך גם חומריו העלילתיים של הסרט מרגישים, במפגיע, כמו סרטים שכבר היינו בהם. ובעוד שהאינטרפרטציה החדשה של באומבך לסיטואציות הישנות היא משעשעת ברובה ואף סאטירית במידה, היא בו בעת גם צפויה ונטולת האמירה או ההארה הנוקבת שהתרגלנו לקבל מהבמאי.
מראשיתו מניח "כשנהיה צעירים" את הקלפים על השולחן. כבר בכתוביות הפתיחה מצטט הסרט מ"אלוף הבונים", מחזהו של הנריק איבסן מ-1892 המבטא פחד מן הדור הצעיר וסירוב "לפתוח בפניו את הדלת" ולהכניסו לחיינו. ואכן, הדור הצעיר הזה - נעורים או ילדות - לא עובר בדלתם של בני הזוג ג'וש (סטילר) וקורניליה (נעמי ווטס) שרבניק. השניים, בני 40 פלוס, החליטו זה מכבר שלא יביאו ילדים והנם, על פניו, שמחים בשגרת חייהם שמסתיימת מידי יום ב-23:00.
בפועל, התקיעוּת חוגגת. קורניליה עובדת פה ושם כמפיקה אצל אביה לסלי ברייטבארט (צ'ארלס גרודין), יוצר מוערך של סרטים דוקומנטריים "כבדים", החותרים להציג את האמת העירומה. ג'וש הוא בעצמו דוקומנטריסט שעומל זה עשר שנים על סרטו השני, אותו הצליח לקצר עד כה לשש וחצי שעות (שהן "שבע שעות יותר מידי", לטענת לסלי). ג'וש בטוח שהאמת בדבר מאזן הכוחות באמריקה נמצאת אי שם בתוך מאה שעות הראיונות שצילם עד כה, אך מתקשה להציגה כהלכה בפני מממנים פוטנציאליים.
עוד ביקורות סרטים בערוץ הקולנוע:
וכך, השתעבדותו לסיפור שלא נגמר הזה מונעת מבני הזוג לטוס לחו"ל ולנצל באמת את החופש שגלום בחסרונו של דור ההמשך, כמו גם מדביקה אותם תודעתית עשור אחורה. כשחבריהם הטובים מרינה (מריה דיזיה) ופלטשר (אדם "אד-רוק" הורוביץ מה"ביסטי בויז") מביאים לעולם תינוק חדש שהופך למרכז עולמם, עולה לה שוב הקריאה החברתית לסדר ולילודה.
אבל בני הזוג, דבקים בהחלטתם, בוחרים שלא לקחת את הצעד החברתי הבא. במקום להמשיך להרהר ולדשדש במקום הם בוחרים בנתיב הקסום שמציעה פתע העלילה - רגרסיה והתיילדות. אלו מגיעים כשג'יימי (אדם דרייבר) ודארבי (אמנדה סייפריד) נכנסים לתמונה. השניים, זוג נשוי בני 25, מריחים כמו רוח נעורים ואבוקדו, אחד ממרכיבי הגלידה הייחודית שמכינה דארבי למחייתה.
ג'יימי מצדו אמון גם כן על יצירה דוקומנטרית, בדיוק כמו ג'וש. שלא כמותו, ג'יימי מתמהמה פחות ומגבש במהירות מפתיעה את סרטו הדוקומנטרי הראשון, יצירה בסגנון "קאטפיש" שעוסקת במפגשים מקריים שנולדו בפייסבוק, שאולי אינם כל כך מקריים אחרי הכל.
יחדיו, סוחף הזוג הצעיר את הבוגר והמוקסם למסיבות מחתרתיות, למרתון משחקי קופסא, להאזנה לכל אותם תקליטי ויניל שג'וש וקורניליה זרקו, וכעת נחים על מדפיהם של ג'יימי ודארבי העמוסים להתפקע בשלל פרטי וינטג' ופיצ'יפקס הו כה מודעים לעצמם.
האינטראקציה הזו, כמו גם המפגשים עם החברים-עם-הילדים שמדגישים עד כמה התרחקו ג'וש וקורניליה, מלווה בשלל מונטאז'ים, דיאלוגים וסצנות שראינו אינספור פעמים בסרטים קודמים. כשקורניליה מתלווה לדארבי לשיעור היפ-הופ ומאבדת את ידיה ורגליה בגמלוניות בכוריאוגרפיה המורכבת, אנחנו נזרקים לכל אותן סצנות יוגה או שחיה צורנית שמוציאות גם מהמאופקות שבדמויות את הקלוץ הפנימי.
כשג'וש וקורניליה יושבים סוף סוף עם חברים בני גילם בבית קפה, כולם עסוקים בפלאפונים. "איזה מוזר זה שכשמישהו שולף פלאפון סביב השולחן כולם מחקים אותו, כאילו בדיקת המיילים היא הדבר הכי חשוב כרגע", צוחקת מרינה ועמה הצופים, שבדרך אגב נזכרים שאת הבדיחה הזו קראו היום, או לפני כמה שנים, באיזה מם בפייסבוק.
באומבך כותב ומביים את הסצנות האלו היטב; מלגלג בהן מצד אחד על העליצות חסרת המעצורים הזו וגם על כל אלו שמדדים אחריה באיטיות מה, משום שגילו לחרדתם כי הם סובלים מדלקת פרקים בברכיים. מאידך, הוא מקפיד לזקוק לתוכן בפאסט-פורוורד את הלב והחמלה ששמר לכל אותן דמויות פיטר-פניות במשבר שלמדנו להכיר בסרטיו הקודמים. ועדיין, בסרט הזה, מצחיק וחינני ככל שיהיה, כבר היינו.
סצנה נוספת שמתבלטת לרעה מאותם טעמים היא מפגש רב משתתפים, בו נדרשים שני הזוגות ללגום, ובהמשך להקיא, משקה הזייתי המופק מצמח האיוואסקה. זה אמור לשלוח אותם למסע רוחני שעיקרו למידת העצמי. בפועל, אנו לומדים את כל שכבר למדנו מהסדרה "מד מן" או מסרטו של מילוש פורמן "Taking Off" בהם הוצגו סצנות דומות: המנחים שרלטנים, הגברים עפים במחשבות ומועדים לסלפסטיק, הנשים להתהוללות מינית.
בכלל, הטיפול בנשים בסרט בעייתי. זוגות זוגות הם אולי יצאו לנסיעה המהנה ברחובות בושוויק בברוקלין, אבל כשהעניינים מסתבכים והברומַנס בין ג'יימי וג'וש מתפתח למשהו אחר לגמרי, הדגש עובר לאקטיביות הגברית.
קורניליה ובעיקר דארבי, הופכות לממתקי עיניים בלי מכנסיים או בשמלה חושפת כתפיים, במהלך ששמור לסרטים הוליוודיים מוכרים. אבל באומבך לא יוצר "סרטים הוליוודיים" וכבר הציב נשים עגולות, מתפתחות ו"בלתי ניתנות לשידוך" במרכז סרטיו הטובים יותר ("פרנסס הא") והפחות ("מרגו בחתונה"), ועל כן מדובר בהפחתה צורמת.
לקראת השליש האחרון של הסרט, בניסיון אחרון לחלץ אחידות משלל אמירות הנוגעות למרדף אחר האמת ביצירה הדוקומנטרית ואחר הגשמה עצמית בחברה המבוגרת יחסית ובזו הצעירה, עובר הסרט להילוך גבוה. מתוקפו חוטא הסרט בסלפסטיק מוגזם, בהטפה דחוסה, בפאתוס מורגש - ופשוט מאבד פוקוס.
בסופו של סרט, אם להוציא את סופו (שחותם בשורה תחתונה קלישאית ופאנצ'ית בשנית את אחת מהתמות המורכבות יותר בסרט, שדווקא טופלה במידת מה של הרחבה) - מדובר בסרט לא רע שעובד בכמה רמות. הוא שנון, משעשע לפרקים, משוחק היטב ומצליח להעביר תמונת רוחב של רוח התקופה. מה שהוא לא מעביר זה את הבעיטה הזו בבטן שהתרגלנו לחטוף מסרטיו הקודמים של באומבך, את האמירה החזקה, המקוממת והלא אחת עגומה שממשיכה איתך הלאה. מי יודע, אולי גם באומבך, בעצמו בן 45, כבר התבגר וסובל מדלקת פרקים קלה.
"כשנהיה צעירים" (ארצות הברית) - במאי: נוח באומבך. שחקנים ראשיים: בן סטילר, נעמי ווטס, אדם דרייבר ואמנדה סיגפריד. אורך: 97 דקות.
