"בן זקן": אלירז שדה בריאליטי מהמציאות
מלאכת הבימוי של אפרת כורם טוענת את סרטה הראשון "בן זקן" באותנטיות מהפריפריה, אך ההברקה הגדולה ביותר היא ליהוקו של אלירז שדה לתפקיד הראשי. הופעתו הכובשת לא מזכירה את עולם הריאליטי המזויף ממנו הגיע
ההפתעה הגדולה ביותר שמזמנת הצפייה ב"בן זקן", סרטה של אפרת כורם, היא הופעתו של אלירז שדה בתפקיד הראשי. אין לי חיבה יתרה לאופן שבו שמותיהם של פליטי וזוכי ריאליטי מעטרים את כרזות המופעים לחג ותוכניות טלוויזיה, ועל כן הבחירה של שדה להופיע בסרט שהוא הדבר הכי רחוק מזוהר הרייטינג - מעוררת הערכה רבה.
עוד ביקורות סרטים ב-ynet:
ומה שחשוב לא פחות, זוהי הופעה כובשת ואותנטית. ועל אף שהדמות שהוא מגלם פה - זו של אב חד הורי המתגורר בבית אמו באשקלון, ומגדל לבדו את בתו בת ה-11 - משדרת ריחוק ואיפוק, בכל זאת יש בה משהו נוגע ללב, ובמערכת היחסים שבינו ובין הבת שישנה עמו באותה מיטה רוחש אפילו משהו פרוורטי.
.
היבט חשוב נוסף שהופך את "בן זקן" לסרט שראוי לשים אליו לב הוא התרחשותו בדרום הארץ. זהו הסרט השלישי שמוקרן לאחרונה (אחרי "שקופים" ו"כביש 40 דרום") שמתרחש באזור ששמו מופיע בכותרות בעיקר בזכות שגרת הקסאמים וצבע אדום. וכמו שני הסרטים שהוזכרו לעיל, גם עבודת הביכורים הקולנועית של כורם מבקשת לשרטט סביבה פיזית ואנושית, כזו המנותקת מההקשרים הצבאיים והמבצעיים, ולהביא אל המסך תמונה אותנטית של משפחה פריפריאלית קשת יום.
שדה מגלם את דמותו של שלומי בן זקן (השם נקרא בכפל משמעות), גבר צעיר המתקשה למצוא עבודה ולהתמודד עם מצוקתה של בתו, רוחי (רום שושן), שמוצאת את ביטויה בהתפרצויות אלימות בבית ובבית הספר. אחיו הבכור החוזר בתשובה, לאון (רונן עמר), מנסה לעזור לו ומעסיק אותו במשרה חלקית כשומר לילה, אך אין בכך כדי לספק לחלץ את שלומי מתחושת החידלון הקיומי שהוא שרוי בה.
שלומי מבקש להבטיח את עתידה של רוחי ולהוציא אותה מהסביבה העלובה והמשתקת. באחת הסצינות המצוינות בסרט הוא מספר לה כיצד הוא עצמו רצה כילד לעזוב את השכונה ולעבור להתגורר בקיבוץ - שאיפה שלא הוגשמה של התנגדותם של אמו ואחיו. העובדת הסוציאלית מנסה לשכנע את רוחי לעבור לפנימיה (השיחה בין השתיים מבוימת באופן שמזכיר סיטואציה דומה מתוך "400 המלקות" של טריפו), אך הבת מתקשה להתנתק מאביה, ונדמה שהיא הדבר שמעניק לו אחיזה בחיים.
"בן זקן" מספק תיאור ישיר ואכזרי של גבריות לא מתפקדת, של אב שהוא אכן בן זקן (את דמות האם האלמנה, שנדמית כמחזיקה את שני בניה, מגלמת בכישרון רב חני אלימלך הרצל). כורם נדרשת למספר דימויים, שחלקם יפים מאוד, על מנת לתאר את הריק וחוסר התוחלת של דמויותיה, במיוחד זו של שלומי - קיר לבן בשוט הפותח את הסרט, תמונות שוממות, ובעיקר השינה אליה שלומי נוהג לברוח, במיטה אותה הוא חולק עם בתו.
העיסוק הזה בגברים-ילדים משתקף גם בדמותו של צעיר תימהוני, שהוא ספק פדופיל, ומתגורר אף הוא בחברת אמו הזקנה והנכה. אבל הדימוי הזה, של גבר-ילד, הוא בעיקר סימפטום של מקום שאינו מותיר תקווה. מקום שמזוהה עם עליבות, עוני והזנחה, ושתיאורו אינו לוקה בדידקטיות מעצבנת. כן, ישנה איזושהי לאות ששורה על הסרט, בין היתר בזכות השוטים המתמשכים שאינם בהכרח מתארים פעולה דרמטית, ואשר משקפת את התחושה של הסביבה והדמויות בתוכה.
לא הכל עובד בסרטה של כורם - שהיא גם המנהלת האמנותית של פסטיבל קולנוע דרום
המתקיים בשדרות - כמו, למשל, דמותה של פאם פאטאל מקומית המאוהבת עד כלות בליאון, או העיסוק בחזרה בתשובה. בכלל, לעיתים נדמה ש"בן זקן" היה עובד טוב יותר כדרמה בת כשעה מאשר כסרט קולנוע באורך מלא.
ועדיין, עדיפה האותנטיות הנוכחת בכל סצינה של "בן זקן" על פני המלאכותיות והדידקטיות שמאפיינים לעיתים סרטים המתיימרים להביא את סיפורם של אנשים מהשוליים. לפחות המצוקה אצל כורם אינה מצטלמת יפה, והשפה הקולנועית שלה נבונה ומנומקת.
