"מידות רעות": זה לא סרט, זה סלט
אולי מי שצורך סמים קלים יוכל ליהנות משעתיים וחצי אסוציאטיביות ונטולות עלילה של הסרט "מידות רעות". כל השאר בוודאי ישאלו את עצמם מה הבמאי תומאס אנדרסון עישן כשהוא צילם אותו?
זה בלתי נמנע. המעידה של פול תומאס אנדרסון היתה חייבת להגיע מתישהו. יהיה מוגזם לצפות אפילו ממנו - גאון יוצא דופן שכמותו - לשמור על רצף של הברקות מענגות, אחת אחרי השנייה. אחרי שישה סרטים נפלאים, שחלקם ראויים לתואר "יצירות מופת", שהציבו את הבמאי הנערץ (בין השאר על ידי כותב שורות אלה) בקדמת הבמה של הקולנוע האמריקני, נוצר הרושם שהוא יכול להפיח חיים בכל תסריט, לפצח כל מבוך נרטיבי - בדרכו שלו. ובכן, זה לא כל כך עובד ב"מידות רעות". זה בלתי נמנע.
עוד ביקורות סרטים ב-ynet:
אנדרסון בן ה-44 פיתח לעצמו גישה קולנועית מפתיעה ומעניינת במיוחד בזירה האמריקנית בה הוא פועל. הוא תמיד ידע לרקוח בין הריאליסטי לדמיוני לפנטסטי. ראינו את זה קורה ב"לילות בוגי", "זה ייגמר בדם" ו"המאסטר" והגיע לשיא חד פעמי מהדהד ב"מגנוליה" - הסיפורים הם סיפורים מהחיים, אך הדרך בה בחר להציג אותם כאילו אומרת לצופים: "שתלך המציאות קיבינימט, בסרט שלי אני עושה איתה מה שאני רוצה". והצופים, הם הולכים איתו מהופנטים, ויוצאים נרגשים, נפעמים ולעיתים נסערים. זה יכול לקרות גם ב"מידות רעות", אם הצטיידתם מראש בג'וינט, אבל יהיה קשה בלי זה.
ואכן, שאלה שעשויה לעלות במהלך הצפייה היא מה אנדרסון עצמו עישן כשצילם את הסרט, או לפני שקיבל את ההחלטה לעבד למסך הגדול את הספר "Inherent Vice" של תומאס פינצ'ון - להטוטן המלים המקושקשות, והעלילות המטושטשות. אנדרסון הוא הראשון שמשתעשע עם ספר של פינצ'ון, וככל הנראה גם האחרון.
מה שמניע כנראה את אנדרסון האגו המתפרץ שלו, שכאמור שולח את המציאות קיבינמט. בסרטיו הקודמים משך את הצופים פנימה אל עולמו הפנימי - כמו רודן שמעצב מחדש את ההוויה שלנו, לפחות לשעתיים וחצי. ואנחנו נכנעים לו מרצון חופשי. מתמסרים לו עד כלות. הוא נישא על המגלומניה הזאת גם כאן, עם בטחון עצמי מופרז וחוצפה גדולה. הוא מאמין שהוא יכול להגיש לנו את הסלט של פינצ'ון - לקצוץ, לערבב, לערבל, לתבלן, להמליח, להמתיק - ולהוציא סרט ראוי למאכל אדם. משהו טעים, חריף, מענג. אבל המנה הזו יצאה קצת שרופה, עם טעם לוואי של "מישהו אוכל לנו את הראש".
אין לנו ב"מידות רעות" עלילה קוהרנטית שנשזרת בין 149 הדקות שלו. מה שכן יש לנו זה הגיבור לארי "דוק" ספורטלו, אותו מגלם חואקין פיניקס, הפעם בתספורת אפרו מגוחכת ופיאות לחיים, ועדיין מצוין כהרגלו. ספורטלו, בלש פרטי, נוכח בכל רגע, והוא בעצם החוט המקשר היחיד ביניהן. הוא גם מחולל הגאגים השנונים של הסרט, שבמובנים רבים הוא בכלל קומדיה.
הסרט נפתח בהצגה של עיירה היפית דמיונית לחופי קליפורניה ב-1970 - מתמונה פסטורלית שכאילו מכריזה בפנינו: "למקומות!". אל הפריים מצטרף קולה הנעים של הזמרת ג'ואנה ניוסום, המגלמת את ידידתו חובבת האסטרולוגיה של דוק. היא מספרת לנו על המפגש בינו לבין חברתו לשעבר (קתרין ווטרסטון), כאילו רומזת לנו: "היכון!". ואז מתחיל הדיאלוג בין שתי הדמויות: האקסית שסטה מספרת לו על בן זוגה הנוכחי, כריש נדל"ן יהודי בשם מיקי וולפמן (אריק רוברטס) שנמצא בסכנה. אשתו והמאהב שלה זוממים לאשפזו בבית חולים פסיכיאטרי, ולגנוב את כספו. כן, פה מגיע ה"צא!".
כך נפתח המרתון הזה שעומד לקבל אינספור תפניות, קשורות באופן אסוציאטיבי לחלוטין, או לא קשורות כלל וכלל. אין לנו בעצם מסלול לרוץ בו, ולמי שמזנק לא ברור היכן הוא קו הסיום. אפשר להניח שרבים ינטשו באמצע, וכלל לא יגיעו אליו. מי שכן יתמיד, יפגוש שוטר דמוי רוטוויילר (ג'וש ברולין), בעל תספורת קצוצה ולסת מרובעת - כנציג קשוח של הממסד, הוא מייצג גבריות שונה לחלוטין מזו של דוק, אך השניים חותרים יחדיו לפענוח התעלומה.
במהלך המסע הפתלתל והעקלקל שבפנינו, דוק ואנחנו נפגוש דמויות ססגוניות, ברוח התקופה - הסבנטיז ההוללים והמבולבלים: אנרכיסט אפרו-אמריקני (מייקל ק. וויליאמס), מסאז'יסטית אוריינטלית (הונג צ'או), בריון נאצי (המתאבק קית' ג'רדין), מזכירה רפואית שבעצם עובדת בשביל דוק (מאיה רודלף, זוגתו של אנדרסון), רופא שיניים מסומם (מרטין שורט), נשים פתייניות, גברים כוחניים וכאלו המעורערים בנפשם. ויש גם נרקומנית לשעבר (ג'נה מאלון) שמחפשת אחר בעלה המת (אוון ווילסון), שהוא בעצם חי וקיים בצללים כמוזיקאי, פעיל חברתי או מודיע משטרתי - אתם תחליטו.
אל הסיפור משתרבבים גם ה-FBI, המשטרה, תאגיד פשע בינלאומי, ארגון נאו-נאצי, כרישי נדל"ן, ויש גם ספקולציות לגבי שחיתות ממשלתית בקנה מידה לאומי בהנהגת ממשל ניקסון - הכי רחוק מדוק וההיפים. שם אחר שם, מידע חדש אחר מידע ישן - אנחנו שואפים את האינפורמציה כמו מג'וינט שמועבר בשרשרת, ונפלט כעננת עשן ריחנית ומערפלת.
בדלת המסתובבת של דמויות וסיפוריהם מבליחים גם את ריס ווית'רספון כתובעת, שמתנהלת עם דוק גם אחרי שעות העבודה, וגם בניסיו דל טורו כפרקליטו מטורלל - תפקיד שמזכיר לנו את תפקידו כד"ר גונזו, פרקליטו של ג'וני דפ מ"פחד ותיעוב בלאס וגאס". ואכן, יש לא מעט נקודות השקה בין הסרט המטורלל ההוא ל"מידות רעות". שניהם מבטאים את רוח התקופה על סמיה, מיניותה, ובעיקר הפרנויה שאחזה בה (כך למשל בבית משוגעים מפואר בפיקוח ממשלחתי שמתנהל כמו "הוטל קליפורניה" של האיגלס).
ואכן, גם פה אנדרסון מבקש להכיל בסרטו תקופה בקורות חיי ארצות הברית, או יותר נכון, להציג את התפר בין עידן אחד למשנהו. חרדת הסוף, וזו של ההתחלה. "זה יגמר בדם" חתם את המאה ה-19, "המאסטר" מסכם את המאמץ המלחמתי של שנות ה-40, ו"מגנוליה" ביטא בלבול של סוף המילניום הקודם. "לילות בוגי" ספד למתירנות המינית של שנות ה-70, בואך אל האייטיז הקודרים, ובמובן זה, "מידות רעות" הוא פריקוול - בין הסמים הקלים של הסיקסטיז לאלו הקשים של הסבנטיז.
"מידות רעות" נראה כמו פילם נואר מהזן של "צ'יינהטאון", אולם הוא נחווה כרצף של סצנות משעשעות, ובעיקר הזויות, שאינן מתהוות לכדי עלילת מתח מהודקת. במקום לפרום את
הפקעת הסבוכה ולחלץ ממנה חוט אחד מופרד שקושר את הכל - ובעקבותיו להגיע עד לפיצוח שבקצהו - אנדרסון מתפתל בתוך עצמו. הוא הולך ומסתבך, יוצר קשרים חדשים, נוטש אחרים. אין לו שום כוונה לפענח את התעלומה ולהגיע לפתרונה.
מתוך חווית הצפייה הנואשת בניסיון לפענח את התעלומה, עולה אחת אחרת בראשנו והיא: למה בעצם אנחנו ממשיכים לצפות בסרט? ובכן, התשובה היא שכוח הפיתוי המהפנט שבו מפעפע פנימה. כאילו שיש לנו בראש מנוע לעיבוד המראות והקולות, ואנדרסון שופך עוד בנזין, ועוד בנזין. אנחנו מכלים אותו, אבל לא מתקדמים לשום מקום.
