"הקולות": מישהו לא לקח את הכדורים שלו
לכאורה יש הכל בקומדיית האימה הפסיכוטית "הקולות": רעיון משעשע, חיות מדברות, וגיבור לא שפוי בגילומו של ריאן ריינולדס החינני - אבל כשמחברים את הכל, משהו לא עובד. קשה להזדהות עם הדמויות, או להתעניין בהן
אנחנו אוהבים אנטי גיבורים, ואם מדובר באנטי גיבורים משוגעים אבל כריזמטיים, עם הרבה דם על הידיים, אז בכלל. העניין מסתבך כשהקורבנות הפוטנציאלים שלהם סימפטיים ומעוררים את חיבתנו - ואז לא ברור במי לתמוך. אבל מה קורה כשקשה להיות אמפתיים או לפחות להזדהות מתוך סאדיזם חבוי עם אף אחת מהדמויות? זו בדיוק הבעיה של "הקולות".
עדכונים שוטפים - גם בטוויטר של ynet
עוד ביקורות סרטים ב-ynet:
על פניו הכול עובד כמו שצריך בסרט המוגדר כקומדיית מתח-אימה שחורה: המשחק טוב, האסתטיקה מרשימה וצבעונית מאוד, ומעבירה היטב את הלך הרוח הפסיכוטי של הגיבור, האפקטים המיוחדים שנעשו על חיות המחמד שלו כדי שייראו כאילו שהן מדברות אנגלית מעולים, העלילה ברורה, אבל הסרט כשלם מבלבל מאוד.
ריאן ריינולדס מגלם את ג'רי, בחור ממוצא גרמני (נטול מבטא) עם עבר עגום ומסתורי שעובד במפעל. כל מה שמספרים לנו עליו בהתחלה הוא שג'רי נמצא תחת השגחתה של פסיכיאטרית (ג'קי וויבר) ושמאוד מאוד חשוב שהוא ייקח את התרופות שלו. אלא, שג'רי לא ממש לוקח את אותן בקביעות. הוא מוזר ואקסצנטרי, מסוג האנשים שכשמסנג'רים אותם לעזור בארגון פיקניק לעבודה, הוא מתרגש כאילו שזכה בפרס עובד השנה. בבדידותו הוא מעדיף לשמוע את החתול והכלב שלו מדברים אליו, במקום לקחת כדורים שיאפשרו לו לראות את המציאות האפרורית שלו כפי שהיא.
ג'רי, כמו פסיכופטים קולנועיים רבים לפניו, נקרע בין הדחפים האלימים שלו לבין הרצון להיות בן אדם טוב ונורמלי. ולו רק בגלל עניין רומנטי שיש לו בפיונה המתנשאת (ג'מה ארטרטון) או בליסה (אנה קנדריק) שמוצאת בו חינניות מתחת לפתטיות.
מי שראה את ריינולדס בדרמת המתח "קבור", בו הוא מחזיק סרט שלם על כתפיו כשהוא כלוא מתחת לאדמה, יודע שמאחורי קוביות הבטן מסתתרים כישורי משחק של ממש. מהבחינה הזו הוא מפגין אותם היטב גם ב"הקולות", כשהוא הופך את עצמו בקלות מרשימה מהחתיך התורן לבחור גמלוני, קצת רופס ודי מטריד.
ריינולדס גם מדבב במבטא אירי את כבד את החתול הזדוני של ג'רי, מיסטר וויסקרס (מר שפם-חתול בתרגום חופשי), וגם את בוסקו, כלב המסטיף המכיל והמצפוני שלו. שני אלו פועלים כמו שטן ומלאך קלאסיים. החתול כצפוי מחרחר ריב ומדון, והכלב מלא אור ואהבה. יחד הם עוזרים לו להשתגע.
השילוב של שני אלו אכן מעורר ציפייה לסרט שיהיה קצת מוזר, קצבי, צבעוני וגם שנון. אלא שמשהו בתמהיל של "הקולות" גורם לו להיות לא כל כך מצחיק, והרבה יותר אפל ואפילו עצוב מהמצופה. ולמרות זאת, ההרגשה היא שיש כאן גרסה חדשה למשהו שכבר ראינו.
אולי אלו השיחות שלו עם החתול והכלב שנטולות כל תחכום, והוויכוחים שחוזרים על עצמם בלופ אינסופי בין "אתה רשע מרושע" ל"אתה רק אבוד ולא מובן". אולי זו העובדה שכל שאר הדמויות בסרט מתנהלות בכזו תמימות וטיפשות כשהן מסכנות את עצמן, שקשה להרגיש אכפתיות של ממש לגבי רובן.
בשורה התחתונה "הקולות" לא מצחיק או גרוע כדי להפוך לסרט קאלט, יש בו משהו רציני מדי. הוא גם לא מפחיד מאוד או מרתק דיו כדי להיות יצירת מופת, ולכן כדאי לצפות בו בציפיות מונמכות.
