"שושבין להשכרה": אחי, אני בסרט רע
יוצרי הסרט "שושבין להשכרה" העתיקו כל סצנה אפשרית מז'אנר ה"אחי, בדרך לדפוק חתונה עוצרים בבדיחות וולגאריות" - כולל חבורה הזויה, סצנות עם חיות, והתנהגות אינפנטילית בחסות אלכוהול. הם פשוט עשו את זה רע
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע:
- סלמה
אך לא רק מקומדיות אחרות: סצנה שלמה היא גניבה מה"חשוד המיידי" (1995). גניבה ולא "הומאז'" או "פרודיה" מכיוון שסביר להניח שרוב צופיו המיועדים של "שושבין להשכרה" היו עדיין בחיתוליהם כשסרטו של סינגר יצא. ל"שושבין" זה לא מפריע. הוא נוצר לצריכה שוטפת עבור קהל מאוד לא בררני שייגעה מצחוק גם מהבדיחות הממוחזרות ביותר.
נקודת המוצא היא חתונתו הקרבה של רואה חשבון שמנמן ממוצא יהודי בשם דאג האריס (ג'וש גאד. בחירת ליבו היא גרטשן (קלי קוקו-סוויטינג), שלכל ברור, ובמיוחד לדאג, כי היא משתייכת לליגה אחרת מבחינת הופעתה החיצונית. הוא יעשה הכל כדי להשביע את רצונה, ובעיקר יתעלם מהסימנים ההולכים ומתעצמים שמדובר בכלבה לא קטנה.
אך יש בעיה. במסגרת הריטואלים של החתונה האמריקאית, החתן המיועד נדרש להסתמך על עזרתו של שושבין. דאג, נטול כישורים חברתיים ונטול חברים, נדחה בסצנה הפותחת על-ידי כל המועמדים לתפקיד זה. המוצא האחרון יגיע בדמותו הרעשנית, המוחצנת והברברנית של של ג'ימי קלאהן (הקומיקאי השחור ונמוך הקומה קווין הארט היורש הטבעי לדמויות שגילם כריס טאקר). קלאהן משכיר את שרותיו כשושבין המופיע בחתונה, מתחזה לחברו הטוב של החתן, וסוחט דמעות מהמשפחה בספרו על מעלליהם.
דאג לא זקוק רק לנאום בחתונה, אלא לחבילה השלמה הנקראת "טוקסידו הזהב". פעולה הדורשת גיוס אנשים שיתחזו לחבריו של דאג, ויזייפו היסטוריה משותפת איתו. הרבה בדיחות, רובן לא ממש מצחיקות, אמורות להיווצר בתהליך של ההתארגנות לקראת ההתחזות, כמו מבצע צבאי מורכב. המגויסים כוללים חבורה של דפוקים - מגמגם, אסייתי קטן שנהנה לחשוף את איבר מינו, ועוד כל מיני מוזרים המשורטטים באופן כה מרושל עד שתכונותיהם הפרועות נראות ונשכחות כמעט באופן סימולטאני.
יש ב"שושבין" ממד של סרט חבורה, אך במוקד נמצאת מערכת היחסים בין דאג וג'ימי. הרעיון המוצב, ומוזכר שוב ושוב, הוא שזוהי מערכת יחסים "עסקית", ושדאג צריך להיזהר מלחשוב שהם הופכים לחברים אמיתיים. המוטיב של "זה קשר עסקי עד שמתאהבים" מוכר מקומדיות רומנטיות ("אישה יפה") אך כאן הוא אמור לשרת מערכת יחסית חברית-אפלטונית בין שני גברים.
הברומנס בנוסח רוגן-פרנקו הפך זה מכבר לתרגיל בדחיסה של מספר מקסימלי של בדיחות גבוליות מבחינת התנהגותן ומעשיהן של הדמויות. רגעי קרבה ותלות בין גברים שיש בהם אינטימיות רגשית אינפנטילית, נכרכים בחרדות מפני הקשר הגופני כשכול מיני חומרים וחפצים נכנסים ויוצאים מפתחים אינטימיים של הגוף. בסרטים הטובים יותר הבדיחות הן על חשבונן של הדמויות הראשיות. ב"שושבין" הדגש הוא יותר על בדיחות על חשבונן של דמויות משנה של הומואים. זהו הבדל בין הומור שהולך על הסף שבין החתרני-לפוגעני, והומור אנטי-הומואי אנכרוניסטי.
חולשתו של הסרט ניכרת במבנה המכיל סצנות שניתן היה לקיים את הרצף העלילתי בלעדיהן. על הפנינה הוולגרית של כלב מבצע מה שנחשב (בטעות) למין אוראלי אי אפשר היה לוותר. מבחינת קהל היעד וולגאריות לא רק מותרת אלא הכרחית. אבל מה עם שעמום? כמו בסצנה ארוכה ובינונית למדי של משחק פוטבול בין חבורת הדפוקים לחבורת גברים בשלהי גיל העמידה. על הבימוי אחראי
ג'רמי גארליק, מי שגם היה שותף בכתיבת התסריט יחד עם ג'יי לאוונדר. הפרויקט החל להתגלגל בין האולפנים ב- 2002. העובדה כי לאחר 13 שנים הפור נפל על אחד התסריטאים, אדם שזה סרטו הראשון כבימאי, רומזת על הסתייגותם המוצדקת של המועמדים האחרים לבימוי ביחס לפרויקט.
לפנייה לכתב/ת 
