"אולי בכל זאת": ממתיק מלאכותי מיותר
סרט שנראה כאילו יצא מפס ייצור של קומדיות רומנטיות, במאי שמנסה להתנחמד ושחקן חסר כריזמה: "אולי בכל זאת" בנאלי להחריד, ולא יצליח גם הוא להסיר מעל הכוכב רדקליף את הכישוף של הארי פוטר
וואלאס הרגיש (דניאל רדקליף) יושב בלילה על גג הרעפים של הדירה שבה הוא מתגורר, מתבונן ברקיע זרוע הכוכבים, ומהרהר בנערה, עוד נערה, שזה עתה שברה את לבו. אם הדימוי הזה, השב וחוזר בקומדיה הרומנטית "אולי בכל זאת" ("What If") עובד עליכם – עדיין לא מאוחר לתפוס את קצה זנבו של ולנטיינ'ס דיי שחל שלשום ולצפות בסרט.
רוצים לדבר עם עורכי וכתבי ynet? כיתבו לנו בטוויטר
עוד ביקורות סרטים ב-ynet:
אבל אם קצתם בסרטים שבהם צעירים בני עשרים ומשהו מפטפטים עד זרא על אהבה ומערכות יחסים, שהכל בהם צפוי ומתנחמד קצת יותר מדי, והם נראים כאילו יצאו מפס ייצור שמישהו שכח לסגור – כדאי להימנע מהסרט הבנאלי להחריד הזה, שייזכר בתור עוד ניסיון כושל של רדקליף להסיר מעליו את הכישוף של הארי פוטר.
הוא מגלם פה סטודנט לשעבר לרפואה שמתקשה להתגבר על פרידתו מחברתו, מתגורר בעליית הגג בבית אחותו, ומבלה את לילותיו מול הכוכבים בהאזנה אובססיבית להודעה שהאקסית השאירה לו במשיבון למעלה משנה קודם לכן. עד שהוא פוגש במסיבה את צ'אנטרי, אנימטורית חיננית (זואי קאזאן, נכדתו של איליה קאזאן, במאי "חופי הכרך" ו"קדמת עדן"), שנדמית לרגע כמי שתביא מזור ללבו השבור, אבל אז מבהירה שיש לה בן זוג ושהיא מעוניינת רק בקשרי ידידות.
ברור לנו שהשניים הם נשמות תאומות – אחרי הכל, הם נפגשים שוב, באקראי, בהקרנה חוזרת של "הנסיכה הקסומה", הסרט האהוב עליהם – וכאשר החבר של צ'אנטרי, בן (רייף ספול, בנו של טימותי, משחקניו הקבועים של מייק לי) נוסע לאירלנד בשליחות דיפלומטית ומותיר אותה לבדה, נראה שהגיעה שעתו של וואלאס לעשות את הצעד הנכון.
על פניו, "אולי בכל זאת", הפקה קנדית-אירית שצולמה בהתאם בטורונטו ודבלין, מעלה את הדילמה ששימשה בסיס לאימא של הקומדיות הרומנטיות המודרניות, "כשהארי פגש את סאלי" – האם בחור ובחורה יכולים להיוותר רק חברים טובים. הוא אפילו כולל סצינת דיינר שבה במקום לזייף אורגזמה, וואלאס וצ'אנטרי מדברים על כמות הצואה שנותרה בגופם של מתים מפורסמים. אלא שהסצנה הזו, כמו הסרט כולו בעצם (המבוסס על מחזה קנדי בשם "משחת שיניים וסיגרים"), נעדרת שמץ של שנינות וחן, ודבר בה, כמו בכל מה שיבוא אחר כך, לא באמת גורם לנו לרצות לראות את השניים האלה ביחד.
בעיה אחרת היא רדקליף, שאף כי לזכותו ייאמר שהוא באמת מנסה להסיר מעליו את גלימת הנער-הקוסם מאז נחתמה הסדרה ב-2011 – אין הוא, אחרי הכל, אלא שחקן בינוני וחסר כריזמה, והופעתו פה כצעיר שבור לב ומהוסס לוקה בעיקר במונוטוניות. בקומתו הנמוכה ומראהו הנערי הוא מתקשה ליצור איזושהי פרסונה קומית-רומנטית שאפשר יהיה להזדהות איתה. הוא הכי סתמי שיש.
הבמאי מייקל דואס (הקומדיה המוקומנטרית "סיפורו של די.ג'יי.") מנסה להתנחמד יתר על המידה דרך הוספת קטעי אנימציה המבוססים על שרבוטיה של צ'אנטרי, או משפטים רומנטיים היתוליים המורכבים מתפזורת אקראית של מילים מגנטיות, אך אלה נדמים יותר כממתיק מלאכותי. וכאשר וואלאס וצ'אנטרי שבים ומזכירים כריך דוחה המכונה "זהב שוטים" ומתבסס על כמויות של חמאת בוטנים, ריבה ובייקון – קשה שלא לחשוב על כך שהם מתארים את הסרט עצמו.
קשה להתלהב גם מנוכחותו המעיקה של אדם דרייבר ("פרנסס הא") בתפקיד הגנרי של החבר האקסצנטרי והשנון של הגיבור. הסצנות המשותפות לרדקליף ולו מתבססות על שיחות שעניינן אהבה וזוגיות, אך אין בהן שמץ של ברק ומקוריות (אלא אם השוואה בין בננה רקובה וחטיף נאצ'וס כמודלים של גבריות היא מה שאתם קוראים לו שנינות). הכל כבר נשמע, נלעס ומוחזר באינספור קומדיות רומנטיות דלוחות אחרות, ש"אולי בכל זאת" מתקשה להבחין עצמו מהן. סיפור משנה המערב את וואלאס עם דליה (מיגן פארק), אחותה ושותפתה לדירה של צ'אנטרי, נדמה בעיקר מיותר.
סביר להניח שאלמלא הוזכרה תל אביב כאחד המקומות שעל ציר טאייפיי-דבלין שבהם יוכלו בן וצ'אנטרי להיפגש (כן, גם היא מקבלת הצעת עבודה שקשה לסרב לה) – היינו מתקשים להיזכר באיזשהו משפט מהסרט. כך, השילוב של צמד רומנטי אנמי, שירי פופ מלנכוליים המייבבים על רקע סצינות מפת, וטורונטו כתחליף לערים אמריקניות אטרקטיביות יותר, הופכים את "אולי בכל זאת" לאחד מאותם סרטים שנמוגים תוך כדי הצפייה בהם.
