"סלמה": לראות שחור בעיניים, וליהנות
יש בדרמה התקופתית הנוקבת "סלמה" כמה אי דיוקים היסטוריים, אולם דמותו של מרטין לות'ר קינג מקבלת סוף סוף הכרה קולנועית בעת בה המתח בין שחורים ולבנים בארצות הברית גואה. סרטה המצוין של אווה דוורניי אמנם מועמד לאוסקר, אך יוצריו נשארו בצד. יש מי שכבר זיהה אפליה, אולי בצדק
הקולנוע אמריקאי העכשווי צמצם לכמעט אפס את מספר הפעמים בהם הוא מעז לחתור לניסוח אמירה על רגע תרבותי ופוליטי נוכחי. בשנת 2014 שני סרטים העזו לעשות זאת באופן מעורר עניין ומחלוקת: "צלף אמריקאי" של קלינט איסטווד ו"סלמה" ("Selma"), סרטה המרשים של אווה דוורניי. נדמה כי לא ניתן למצוא שתי דוגמאות קוטביות יותר למודלים של גבורה והקשר שלה להווה.
עדכונים שוטפים - גם בטוויטר של ynet
עוד ביקורות סרטים ב-ynet:
דוורניי חותרת להציג את דמותו של קינג ואת מאבקו בדרך רלוונטית לחברה האמריקאית של שנת 2014 - שנה שבה שורת תקריות של ירי שוטרים לבנים על שחורים עוררה מחאה נרחבת של שחורים שקיבלו הוכחה נוספת לגזענות המושרשת ברשויות החוק. מרטין לות'ר קינג, קדוש אמריקאי, הוא המודל שממשיך להיות רלוונטי למתינות ואחריות, אך גם לעמידה נחושה מול הברוטליות של הממסד הלבן.
בשנת 1964 מוביל הנשיא לינדון ב. ג'ונסון (טום ווילקינסון) חקיקה המסיימת את ההפרדה בין שחורים ללבנים. באותה שנה זוכה קינג (השחקן הבריטי דיוויד אוילואו) בפרס נובל. חרף הצלחות אלו, הקרב הגדול עוד לפניו והוא יתרחש בחודש מרס של שנת 1965. על פי חוק, לשחורים כבר יש זכויות הצבעה, אך במדינות הדרום מבוצעות מניפולציות המציבות מכשול בפני אלו מהם הרוצים להצביע - ללא המימוש בפועל של זכות ההצבעה השחורים נותרים משוללי זכויות.
בעוד ג'ונסון רוצה לקדם את המלחמה בעוני, קינג רוצה לקדם את המהלך הפוליטי הלא פשוט לחקיקה של זכות ההצבעה. הקונפליקט בין השניים מוביל, כנגד רצון הנשיא, לארגון מצעד מחאה של 54 מיילים שיצא מסלמה באלבמה (60 אחוז מתושביה שחורים, ורק 300 מתוכם בעלי זכות הצבעה) עד מונטגומרי, בירת המדינה.
העימות בין ג'ונסון וקינג נמצא ברקע של אירועי המחאה, יחד עם המתח בנישואים בין קינג (שנודע בחוסר נאמנותו) ובין אשתו קורטה (כרמן אג'וגו). במרכז ישנו תהליך המחאה עם הספקות, הלבטים ורגעי ההעזה ורוממות הרוח שאותם הוא הביא. חילוקי הדעות בין הכוחות השונים הפועלים בארגון מצעד המחאה, ומעל לכל הקונפליקט הפיזי שבו המפגינים השחורים, ומאוחר יותר גם הלבנים המצטרפים אליהם, עומדים מול כוחות שיטור שאינם בוחלים באלימות קיצונית.
דוורניי בת ה-42 מביאה איתה מרכיבי זהות נדרשים בקולנוע האמריקאי השחור. שני סרטיה הקודמים ("I Will Follow" מ-2010, ו"Middle of Nowhere" מ-2012 - זוכה פרס הבימוי בפסטיבל סאנדנס) אפיינו אותה כבמאית שעוסקת באופן אינטליגנטי ומאופק בזהות השחורה במצבי משבר, שאותן חווה אישה (מות הדודה בסרט הראשון, וכניסת הבעל לכלא בסרט השני) - בניגוד לגסות האתנית של סרטי טיילר פרי (סדרת סרטי מדיאה), או הטעם הרע המכריע את סרטיו של לי דניאלס ("פרשס").
זוהי השנה השנייה ברציפות שבה מופיעה עבודה משמעותית של קולנוע שחור (אחרי "12 שנים של עבדות" של הבמאי הבריטי סטיב מקווין), רק שהפעם היא של אישה אמריקאית. בשונה משני סרטיה הקודמים, "סלמה" מציב במרכז דמות של גבר, ועדיין זו אלטרנטיבה מובהקת ונדרשת לייצוגים כוחניים של גבריות שחורה.
אוילואו מעצב קינג אנושי, אך גם מנהיג בעל כריזמה סוחפת בנאומיו וברגעי ההכרעה שלו כמנהיג. דוורניי שמה את דמותו של קינג במרכז, אבל זה בא על חשבון פיתוח של חלק מדמויות המשנה. ברגעי השיא של אירועי המחאה והדיכוי היא מצליחה לעבור באופן משכנע בין האינטימי (לבטי המנהיג, תחושות הדמויות הבולטות במצעד), לעוצמת האירוע ההמוני, ולגודלו של הרגע ההיסטורי.
יציאתו של הסרט לוותה בדיון עיתונאי סוער על מידת הדיוק של המוצג בו. הביקורת התמקדה בהצגתו של לינדון ב. ג'ונסון כמי שמנסה לסכל את תוכנית הפעולה של קינג,
בעוד שבפועל הוא זה שהציע את שיטת הפעולה מושכת תשומת הלב התקשורתית שבה נקט קינג. זו לא רק בעיה של דיוק היסטורי, אלא הזדמנות מפוספסת מבחינה קולנועית. אי ההסכמה בין ג'ונסון לקינג היתה טקטית ולא אסטרטגית. ל"סלמה" הייתה הזדמנות להציג את המורכבות של הסכמה חלקית ויריבות חלקית שבה ג'ונסון וקינג מדרבנים האחד את השני מתוך הסכמה משותפת על היעד.
במקום זאת יש רידוד מסוים שבו ג'ונסון הוא אנטגוניסט, הנמצא כפסע משימוש בטקטיקות הנלוזות של ציתות, והטלת פחד אותן יוזם ראש ה-FBI ג'יי. אדגר הובר (דילן בייקר). בסוף הסרט, כשג'ונסון יבחר להשתמש בנאום ההכרזה על חוק זכויות ההצבעה במילות שיר המחאה והמנון התנועה לזכויות האזרח "We Shall Overcome", זה יראה כמעט כאקט של צביעות של מי שנכנע לחזון ולנחישות של קינג.
הישגיו הדרמטיים והאמנותיים של הסרט, כמו גם הרלוונטיות שלו להווה, לא סייעו לו לזכות במידה ההכרה הראויה מטעם חברי האקדמיה. גם אם לא מחזיקים בדעה הקולקטיבית של הביקורת האמריקאית כי מדובר ביצירת מופת, ברור כי "סלמה" אינו נופל באיכויותיו מרוב הסרטים המועמדים.
הוא זכה רק לשתי מועמדויות: פרס השיר המקורי, ובאופן אבסורדי למדי, פרס הסרט הטוב ביותר. לא בימוי, משחק או תסריט שגם להם הוא היה ראוי. הבחירה הדרמטית להציב את לינדון ב. ג'ונסון כאנטגוניסט לקינג אולי חוטאת לאמת ההיסטורית, אך חמור מכך - היא פגעה באגו של הליברל הלבן של הוליווד.
