"אל תוך היער": לא שירים, ולא יער
המחזמר "אל תוך היער" עובד על ידי רוב מארשל למסך הגדול. צוות שחקנים מזמרים נוצץ בראשות מריל סטריפ לוהק כדי לגלם את סינדרלה, כיפה אדומה, הזאב הרע ועוד גיבורי אגדות ילדים. המורכבות של הגרסה הבימתית נעדרת כצפוי מההפקה של דיסני, אבל לאן נעלמו רגעי השיא המוזיקליים?
אחרי "שיקגו" עטור האוסקרים והכישלון המעניין של "תשע", מתפנה הבמאי רוב מארשל להעביר אל הבד מיוזיקל מצליח נוסף, "אל תוך היער" ("Into the Woods") של סטיבן זונדהיים. התוצאה מתקשה להלהיב, על אף הבלטת נוכחותה של מריל סטריפ בתפקיד המכשפה - בעיקר אחרי שכבר צפינו במספר סרטים שיצירתו של זונדהיים שימשה להם השראה, ובראשם סדרת סרטי "שרק" והקומדיה "מכושפת".
עדכונים שוטפים - גם בטוויטר של ynet
עוד ביקורות סרטים ב-ynet:
"אל תוך היער" הוצג לראשונה על במות ברודוויי בשנת 1987, ומאז הועלה מחדש עוד פעמיים. לא צפיתי בהפקות הבימתיות, אבל אם היה בהן איזשהו קסם, הוא לא משוחזר בסרטו של מארשל שנדמה כמו עוד אחת משלל הפרודיות הקולנועיות על אגדות ילדים קלאסיות. היער שבכותרת אמור להיות אתר ממשי, אך גם סימבולי, של צלילה אל מעמקי הלא מודע והתמודדות עם סוגיות של הורות, מיניות ונשיות. אבל אחרי הכל, היער הוא "עוד" יער.
העלילה מתבססת על שילוב של מוטיבים ודמויות מכמה אגדות, כאשר החוט המקשר ביניהם הוא אופה צעיר (ג'יימס קורדן) ואשתו (אמילי בלאנט) הכמהים לילד משלהם. מכשפה רעה (סטריפ) המתגוררת בשכנות הטילה עליהם קללה, ועתה היא מסתערת אל תוך המאפייה ומבטיחה לאשת האופה כי תוכל להרות אם תמלא אחר הוראותיה ותפקיד בידיה, תוך שלושה ימים, פרה לבנה, כיפה אדומה, שיער צהוב ונעל זהובה.
עיבודו המודרני של זונדהיים מתבסס על קריאות פרוידיאניות של אגדות הילדים הקלאסיות, ובראשן פרשנותו המכוננת של ברונו בטלהיים בספרו "קסמן של אגדות". יש, על כן, משהו אפל וקודר ב"אל תוך היער" - אף שהעיבוד הקולנועי מפורש פחות ביחס למקור הבימתי על מנת להתאימו לדרישות אולפני דיסני - והסרט נוגע בנושאים של התבגרות, פמיניזם, אחריות ומוסר, כמו גם של אימהוּת כאובה.
בשונה ממחזות זמר שבהם השחקנים פוצחים בשירה וריקוד, "אל תוך היער" מבוסס על דיבור שירי, ואין בו נאמברים מוזיקליים קלאסיים. במילים אחרות, מה שאנו אמורים להעריך בו הוא המורכבות העלילתית, שמזהה מוטיבים משותפים לאגדות הקלאסיות ומחברת ביניהן, והופעתם של שחקנים שאינם בהכרח זמרים (אלה כוללים גם את כריס פיין בתפקיד הנסיך).
אלא שאין כמעט קסם ועומק בגרסה שהתקינו מארשל והתסריטאי ג'יימס לאפין (שהיה שותף גם לכתיבת המקור הבימתי),
והסרט אף פעם אינו מגיע לאיזשהו שיא שבעקבותיו נפלטת קריאת התפעלות.
חלקו האחרון של הסרט, שבו נרתמים כולם למלחמה באלמנת הענק שצנח אל מותו (ע"ע "ג'ק ושיח האפונים"), ועתה מבקשת לנקום, אולי עבד היטב בגרסה הבימתית, אך כאן נדמה כתוספת מודבקת. בכלל, נראה שמה שאבד במעבר אל הסרט הוא הדמיון, והצפייה בעולם האגדות כשהוא קם לתחייה באופן כל כך חסר השראה הופכת את התוצאה למייגעת למדי.
לא תורמת גם נוכחותה של סטריפ, שאמנם שרה היטב (כפי שניתן היה להתרשם כבר ב"מאמה מיה"), אך הופעתה בתפקיד המכשפה מסתכמת בסדרה של ג'סטות מופרזות שאמורות לגנוב את ההצגה. אלא שאין לה ממי.
