"1001 גרם": מדע לא פופולארי
יש משהו יפה, משעשע וחינני באופן מוזר בדרמה "1001 גרם" שייצגה את נורבגיה במירוץ לאוסקר הסרט הזר, אבל המורכבות של העלילה היבשושית מעולם המדעים, מקשה על ההנאה. שוקלים לצפות? תדעו שזה כבד
הדבר הראשון שמבחינים בו במהלך הצפייה ב"1001 גרם" הוא שמדובר בחוויה ויזואלית מרשימה, ובמידה מסוימת זה מחפה על כך שבדרמה הנורבגית בת השעה וחצי הזאת לא מדברים הרבה. למרות כל אלה, ואולי גם בגללם, הסרט נבחר כמועמד לאוסקר מטעם נורבגיה - אומה שקהילתה הקולנועית הפכה לאחרונה לפלא מיינסטרימי דווקא עם שלל סרטי אימה, אקשן ומותחנים.
עדכונים שוטפים - גם בטוויטר של ynet
עוד ביקורות סרטים ב-ynet:
יש משהו מוזר, מאוד סימבולי, מעט מצחיק ודי עגום במקצוע של גיבורת הסרט מאריה (אן דאהל טורפ). מדובר במדענית שמבלה את עיקר זמנה במדידות ושקילות, כי מקום העבודה שלה מחזיק, בחרדת קודש כמעט, באב הטיפוס של הקילו הנורבגי - יחידת המידה לפיה שוקלים ומשווים את כל המשקלים במדינה.
הסרט כולו מלווה את מאריה בתהליך של התמודדות שקטה עם הנקודה הלא פשוטה אליה הגיעו חייה. היא נוסעת במכונית חשמלית קטנטנה, והיא נמצאת בתהליך פרידה מבן זוג, שמגיע כל יום לקחת עוד פריט או שניים כדי לרוקן את הבית שבו גרו עד כה יחד (כשהוא מגיע לדירה משמשת המכונית כמקום מסתור כדי שלא יראה אותה). ואם לא די בכך, מצבו הבריאותי המידרדר של אביה מוביל אותה למחשבות והרהורים על משפחתה ועל טינות מן העבר שהובילו לבידוד די גדול.
אותו מצב בריאותי גם שולח אותה כמחליפה שלו לכנס בפריז, שעוסק, איך לא, בהשוואה מדעית של אבי טיפוס של קילוגרמים ממדינות שונות, ביחס לקילו המקורי, ששמור בתוך כספת עצומה. כל אחד מהנציגים מגיע עם הקילוגרם שלו, וכך גם מאריה, שהקילו שלה מוחזק בתוך צנצנת ששמורה בתוך נרתיק ששמור בתוך תיק צד, ושעליו היא צריכה לשמור מכל משמר.
העובדה שבאי הכנס נראים משועממים בחלק מהזמן בעצמם, ושמאריה מתמודדת עם הקשיים שבחייה באיפוק נוגע ללב לא תורמת לריכוז שהחלק הזה מצריך. אך מהר מאוד מבינים שהדיבורים המדעיים לא נועדו ללמד אותנו מדע, אלא לשרת את אותה מטאפורה סימבולית שסביבה נע, לאט, כל הסרט.
לאט לאט נקווה שמשהו יתחיל לזוז בחיים שלה, אולי מתוך היכרות עם גנן פריזאי חביב (לורן סטוקר) שמשום מה יודע הרבה יותר מדי על שיטות שקילה ופיזיקה.
הסיפור עצמו מבחינת התרחשויות ועלילה יכול היה להיכנס גם בסרט קצר של 20 דקות, ויש במהלך העניינים משהו די צפוי, למרות הרקע המדעי שמכניס לסרט אקסצנטריות חיננית. העיסוק באילו דברים אמורים באמת להיות כבדי משקל במהלך החיים, להלן המטאפורה, די שחוק. הטיפול בה כאן מצריך סבלנות מהצופה, אבל כן מפצה אותו במשחק טוב, ובשוטים מוקפדים מבחינת צבע וזוויות צילום.