"בלאקהט": מותחן סייבר עם מלא באגים
הבמאי מייקל מאן מנסה ב"בלאקהט" לשאוב את הצופה אל עולם הסייבר המתוחכם, עמוס הפרטים הטכניים והאסתטיקה הקרה. ובכן, הוא נכשל. אבל אם אתם אוהבים את הסרטים הקודמים שלו, שווה לראות גם את זה
המעבר מהעולם הפיזי לסייבר מציג אתגרים משמעותיים בפני הקולנוע. שני העיקריים שבהם הם אתגר הידע, ואתגר הפעולה. אתגר הידע הוא ההבנה החלקית מאוד של מרבית הצופים בטכנולוגיה ובתכנות מחשבים ברמה גבוהה. סרט מתח/ריגול שעלילתם מציגה שימוש נרחב בטכנולוגיות סייבר דורש ידע והבנה בסיסיים שחסרים לרוב הצופים. הסרט יכול לנסות להסביר בפרוטרוט, ואז לאבד את העניין של הצופים שבקושי משתלטים על תוכנת וורד, או לייצר מייצג שטחי של רעש וצלצולים שימשוך את תשומת ליבם של הצופים ממה שלא לגמרי מובן להם.
עוד ביקורות סרטים ב-ynet:
אתגר הפעולה הוא ביכולת לתרגם לשפה קולנועית את האופי הבלתי קולנועי של פעולת תקיפה ועימות בסייבר. כמה דרמטית יכולה להיות פעולה של הקלדה? הרצה של שורות קוד? טכנולוגיה שמגיבה או משתבשת בעקבות פעולת נוזקה? הוסיפו לכך את העבודה שדמותו של מתכנת המחשבים אינה תואמת את מודל סוכן-העל הג'יימס בונדי - לא במראה, לא בכישורים החברתיים, ולא ביכולות הפיזיות - במקום מרבד שיער החזה של שון קונרי, אנחנו מקבלים את תסמונת התעלה הקרפאלית.
"בלאקהט" ("Blackhat") סרטו האחרון של מייקל מאן הוא דוגמא לניסיון אמיתי להתמודד עם בעיות אלו. ניסיון מעניין שכושל באופן מהותי. מאן, בן ה-72, הוא אדם רציני, המתחקר באופן יסודי את העולמות של גיבוריו. בין אם זהו הרקע התרבותי וההיסטורי האינדיאני עבור "אחרון המוהיקנים" (1992), המערכה העיתונאית והאישית לחשיפת ההרעלה המכוונת של יצרני הסיגריות ב"המקור" (1999) או הביוגרפיה של מוחמד עלי ב"עלי" (2001).
המוטיבים העלילתיים והתמטיים החביבים עליו - עיסוק בקודים של עולם גברי, הצגת דמות של "מקצוען", גברים בודדים הנעים בטריטוריות המהדהדות תחושות ערגה, והיעדר מוחלט של חוש הומור. הוא חוזר ועוסק בדמויות מעולם הפשע: מהפיצ'ר הראשון שלו "גנב" (1981), דרך "היט" (1995) המצוין וכלה בשתי עבודותיו האחרונות והבעייתיות "מייאמי וייס" (2006) ו-"אויביי הציבור" (2009).
"בלאקהט" (השם הוא כינוי להאקר מחשבים המונע מכוונות זדוניות) עוסק בעולם חדש המהווה נקודת מוצא מושלמת, לפחות ברמה התיאורטית, לסרט של מאן. עולם נסתר שבו מידע עובר בחלקיקי שניה מצד אחד לשני של העולם (הוא הגדיר זאת כ"אקטופלזמה בלתי נראית של מידע וחיבוריות"), וכפי שהדבר נכון לגבי המידע, כך גם לגבי הקשרים החמקמקים שבין בני אדם, וחווית איבוד הזהות בטריטוריות של המגה-ערים הונג קונג ו-ג'קרטה בהן מתרחשת מרבית עלילת הסרט.
הגיבור הוא ניק האת'וויי (כריס המסוורת'), האקר המרצה עונש מאסר על גניבת עשרות מיליונים, שהופך לחלק מחקירה אמריקאית-סינית המתחקה אחר עקבותיו של האקר שהביאה לקריסת כור גרעיני בהונג קונג. מהצד הסיני מנהל את החקירה חברו של ניק מתקופת הלימודים ליהום וואנג (צ'ן דאווי), בסיוע אחותו צ'ן ליאן (טאנג ויי). בצד האמריקאי מפקחת על החקירה ועל ניק סוכנת ה- F.B.I קארול ברנט (ויולה דייוויס). הקוד הבסיסי שעליו נבנתה הנוזקה ששיבשה את מחשבי הכור נכתב ע"י ניק, ולכן הוא חיוני לחקירה.
העלילה נעה במהירות ממסכי המחשב למרחבים של סכנה פיזית מוחשית. באופן הכרחי כסרט ז'אנר, אך לא אמין באופן מהותי, האלמנטים של מתיחות פוליטית סינית-אמריקאית, והטכנולוגיה של סייבר-טרור, נמהלים באלמנטים קונוונציונליים יותר של אקשן. במישור הרגשי החיבור הנוצר בין ניק וליאן מתקיים כעובדה עלילתית אך מוצג ומצולם בריחוק השולל ממנו כל אלמנט רגשי. החוויה הכללית של הסרט היא מנוכרת, עכורה ומעורפלת.
מאן פותח את הסרט בניסיון לייצג את מה שלא ניתן לייצוג - תהליך העברת המידע בין מחשבים. תנועה ברמה המיקרוסקופית בתוך הקרביים של המעבדים כשפקודה הופכת לתנועת אותות מסחררת, לגל מתנחשל בתוך הקרביים של המערכות האלקטרוניות. דימויים אלו הם המסגרת לאופן ההצגה של המרחב הפיזי נטול הזהות ב"עולם האמיתי".
היכולת להעריך את סרטיו של מאן, בעיקר האחרונים, מחייבת צופים בעלי עניין בפואטיקה של צילום דיגיטאלי בתנועה בין המיקרו הטכנולוגיה למאקרו של המערכת העירונית. מאן החל לבחון אסתטיקה של קולנוע דיגיטאלי ב"המקור", ועבר אליה באופן מוחלט מאז "הנוסע" (2004).
כאדם רציני הוא מאמץ את הטכנולוגיה באופן אמיתי - לא כניסיון לשחזר את האיכויות האסתטיות של פילם בדיגיטלי, אלא כאסתטיקה שיש בה חדות פרספקטיבה, תחושה של מיידיות השומטת כל "קולנועיות מסוגננת",
אך גם עם איכות חדשה, "חלומית", ייחודית.
עבור לא מעט מבקרי קולנוע מאן הוא יוצר נערץ שלא זוכה להערכה לה הוא ראוי. עבור הקהל הרחב האיכויות של סרטיו האחרונים שימשו כגורם מרתיע שהוביל לכישלונם. בהתנסות החושית של חלק גדול מהצופים תוגדר אסתטיקה זו, בפשטות, כ"מכוערת".
כשלכך חובר הטון הספציפי והחמקמק של תיאור מערכות יחסים, והאופי המורכב והלא ידידותי של העלילה המושתתת על פיסות מידע טכני ומהלכים מורכבים, נוצר שילוב קטלני הפוסל כמעט כל אפשרות להנאה מהסרט. "בלקהאט" נכשל כלכלית וביקורתית אך עבור חובביו של מאן זו עדיין עבודה שכדאי לראותה.
