"חרדת הבמאי": האומץ של דן וולמן
בלי להתמסר לבעלי הממון ומערכי ההפצה, ממשיך הבמאי דן וולמן בפרויקטים עצמאים, צנועים אך בלתי מתפשרים. כזה הוא גם בסרטו החדש "חרדת הבמאי" המשלב בין קומדיה לפנטזיה. זה לא תמיד מתחבר, אך ראוי להערכה
יש משהו מעורר השתאות ביצירתו הקולנועית של דן וולמן שנפרשת כבר על פני למעלה מארבעה עשורים. מאז סרטו הראשון, "התימהוני" (1970), שהביא את סיפורו של צעיר אקסצנטרי העובד כשרת בבית זקנים בצפת, מקפיד וולמן להעמיד במרכז עבודותיו דמויות של נידחים ואנשי שוליים - בין אם אלה הם קשישים ועובדים זרים, ובין אם מדובר בנשים בורגניות מיוסרות (ע"ע "מיכאל שלי", עיבודו משנת 1974 לרומן מאת עמוס עוז) וגברים חריגים.
קשה להתעלם מהיבט נוסף של עבודתו, והוא התעקשותו של וולמן ליצור באופן עצמאי. כמה מסרטיו צולמו משך תקופות ממושכות, בתקציבים נמוכים ובאופן עצמאי, והכל כדי שלא להתפשר על האמת האמנותית שלו. רובם ככולם סרטים מינימליסטיים וצנועים, שמתחת לחרישיות שבה הם מתנהלים מסתתר משהו פרוורטי ומאיים. אגב כך, בסרט האימה החתרני-מחתרתי שלו, "חייל הלילה" (1984), הציג וולמן דמות של רוצח סדרתי במדי צה"ל האורב בלילות לקורבנותיו.
האיפוק בו מתנהלים מרבית סרטיו של וולמן ממקם אותם לעיתים בטריטוריה המזכירה יותר את הקולנוע המזרח אירופאי, במיוחד הקומדיות המרירות נוסח צ'כיה. מרבית, מטעים הכתוב, שכן לא פעם הוא הוזמן לביים סרטים מסחריים, בהם פרק בסדרת "אסקימו לימון" וסרט הרפתקאות לנוער. ברזומה שלו מופיע אף סרט פורנו רך שביים בתחילת שנות השבעים באירופה בשם "נערה תוצרת שבדיה" (תחת הפסבדונים פלוך ג'ונסון).
סרטו החדש, "חרדת הבמאי", מגיע אחרי ההצלחה הביקורתית והמסחרית לה זכה עיבודו היפה לספרה של שולמית לפיד, "גיא אוני" (2011). גם הוא, כמקובל אצל וולמן, מופץ באופן עצמאי על ידי הבמאי שמסרב בעיקשות לתכתיבי ואילוצי חברות ההפצה הגדולות. כבר הכותרת מרמזת על כך שמדובר ביצירה אישית (אף שכל יצירה היא, אחרי הכל, אישית בדרך זו או אחרת), שישנם בה יסודות נרקיסיסטיים הנוגעים ביחסו של הבמאי לעבודתו ובצורך שלו באהבת הקהל והביקורת.
למעשה, מדובר כאן בשני סרטים שסיפוריהם משתלבים. האחד מביא את סיפורו של במאי צעיר, גדי (ליאור סורוקה), הניצב נרגש וחרד ערב הפרמיירה של סרטו החדש המתקיימת בסינמטק ירושלים. הוא מתיידד עם קופאית חיננית (תמר אלקן), וזו מסייעת לו להעביר את ההמתנה מורטת העצבים לתום ההקרנה.
עוד ביקורות סרטים בערוץ הקולנוע:
הסרט השני, הסרט-שבתוך-הסרט, הוא "הניתוח", סאטירה פוליטית על ארץ רוויית מלחמות שכל המוזיקאים בה, פרט לנגני הצ'לו, החליטו במחאה לנטוש אותה. הסרט עוקב אחר מחתרת מקומית הזוממת לנצל ניתוח שעומד לעבור ראש הממשלה על מנת להשתיל בגופו לב חדש שיהפוך אותו למנהיג טוב יותר לעמו.
הסרט האחד הוא קומדיה רומנטית שאינה לגמרי מממשת את הפוטנציאל הגלום בה, ויש בה מידה של סטודנטיאליות. הסרט האחר הוא פנטזיית מדע בדיונית משעשעת. הבעיה היא, שהחיבור בין שני הסרטים אינו עולה יפה. כדי שחיבור כזה יעבוד צריכה להיות איזושהי זיקה בין הסיפור האחד לאחר. אבל לא זו בלבד שהדבר אינו קורה, אלא שהדמויות בסרט המתרחש במסדרונות הסינמטק הירושלמי כמעט ולא מתייחסות לסרט המוקרן באולם.
אפשר להניח - והדברים הבאים מנוסחים בזהירות - ש"הניתוח" הוא למעשה סרט שלא הושלם מעולם (הוא מבוסס, אגב, על מחזה שהעלה וולמן בפסטיבל עכו). שילובו על כן בתוך סרט "אחר" הוא בבחינת דרך מקורית להביא את היצירה הלא גמורה אל הבד. עדיין, דווקא הסיפור ש(אולי) נתפר כאמתלה לכך, זה של "חרדת הבמאי", הוא המספק סיטואציות קומיות ואנושיות חביבות, ששיאן בריחופו של גדי ברחבי האולם על מנת "לצוד" אותם צופים השקועים בדברים אחרים במקום במתרחש על הבד. במילים אחרות, "חרדת הבמאי" הוא סרט טוב יותר מאשר "הניתוח".
מה שעובד בסרטו של וולמן הוא הכמיהה שלו לפילם. בתחילת "חרדת הבמאי" מגיע גדי אל האולם כשהוא נושא עמו מה שנדמה כשריד מהעבר - גלגלי סרט 35 מ"מ. מקרין קשיש ונוסטלגי (עזרא דגן המצוין) מרחרח ומלקק אותם, ומציין בצער שבעוד מספר ימים תסולק מקרנת הסרטים הישנה שבעידן הדיגיטלי כבר לא נעשה בה שימוש. יש גם משהו נוגע ללב בדמותו הנוירוטית של גדי שסולדת מהאופן שבו הפכה הטכנולוגיה המתקדמת (ע"ע טלפונים חכמים) לאויבת הגדולה של חוויית הצפייה בסרטים.
על אף פגמיו, הצפייה ב"חרדת הבמאי" היא בבחינת הבעת אמון באחד מיוצרי הסרטים הייחודיים שפועלים בישראל (וגם תמיכה בדרך שבה הוא בחור להפיץ את סרטיו). מעין לוחם גרילה קולנועי שכל סרט חדש שלו הוא סופו של מסע ממושך ותחילתו של אחד אחר.
"חרדת הבמאי" (ישראל) - במאי: דן וולמן. שחקנים: ליאור סורוקה, תמר אלקן, מיקי לאון, תומר שרון, מאיה קינדלר ורונה פרומצ'נקו. אורך הסרט: 83 דקות.
