החרדים שולפים סכינים - זה נגד זה
מלחמות החרדים סביב הגיוס הכוללות חוברות הסתה אינן עניינו של הציבור החילוני. הן לא מכוונות כלפיו. מדובר בשלב נוסף בדו-קרב המרתק המתחולל בתוככי החברה החרדית, כאשר הקבוצה השמרנית רואה בעיניים כלות יותר ויותר צעירים חרדים הפוסעים בשכונות כשמדים לגופם
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
איך אמר לי אחד מידידיי ש"זכה" להימנות על נבחרת "ציידי הנשמות": "זו תעודת כבוד בשבילי, שמוכיחה כי אני מצליח בעבודה שבה אני מאמין". ידיד נוסף ניסה לעמעם את פגיעת ההסתה, ואמר: "הפשקווילים הללו איבדו כבר מזמן את משמעותם", אך גם הוא הודה בכאב כי החוברת עשתה אאוטינג בעייתי לפעילים שעבודתם בצה"ל נשמרה בסוד.
כל מה שקורה, חדש ומעניין - היכנסו לערוץ היהדות :
את הפריחה החדשה של הקרב נגד החיילים החרדים יש לבחון מעבר לרמה הלוקאלית של קנאי מאה שערים, או של הריכוזים החרדיים בכלל: הפצת המנשרים הארסיים והאיומים, המצטרפים לתקיפות הברוטאליות נגד החיילים ולשתיקת הרבנים, מלמדות משהו על הלך הרוחות ברחוב החרדי, והוא, מסתבר, כלל לא דיכוטומי כפי שניתן אולי לחשוב.
החברה החרדית לא מוכנה לפשרות
החברה החרדית נקרעת בשנתיים האחרונות סביב שאלת השירות
הצבאי או האזרחי, כאשר בפולמוס הפנימי הזה משתתפים כולם. לכל אחד, מבחור הישיבה הצעיר ועד לחברי הכנסת ולאנשי חצרות הרבנים, יש עמדה ברורה שאינה עולה בהכרח בקנה אחד עם הדעות האחרות.
כפי שכבר כתבתי כאן בעבר, בני הישיבות לא יתגייסו באופן גורף לצבא, והם גם לא יפנו באופן גורף לשירות האזרחי. זה פשוט לא יקרה, ואין דרך קלה ויפה יותר לומר זאת. כאשר הטרמינולוגיה השלטת ברחוב היא "ייהרג ואל יעבור", כל ההבטחות, ההפחדות או המשברים הקואליציוניים לא יוכלו לצעיר חרדי, שחי בתוך חברה שהנורמות שלה נוקשות ובלתי מתפשרות.
השאלה הרלוונטית היא, אם כן, מה יהא על אותם צעירים חרדים שאינם לומדים בישיבה, ש"תורתם אינה אומנותם"? האם אותם יש להפנות לשירות צבאי או אזרחי, או שגם אותם אין "להשליך" אל מחנות הצבא החילוניים, מתוקף השתייכותם הקטגורית לחברה החרדית. השאלה הזו חוצה את המרחב החרדי לשניים, ומהווה בסיס למלחמת תרבות פנימית.
חבר הכנסת, משה גפני, חוזר ואומר כי "כל מי שלא לומד תורה חייב בשירות", אך גם הוא מודע לעובדה שחלק ניכר מן ההנהגה החרדית הבולטת היום, מתנגדת בכל תוקף לכל מקרה של גיוס חרדים, גם אם מדובר בצעיר שלא מסוגל לאייש את ספסלי הישיבה.
הטיעון הרווח ברחוב החרדי גורס כי לא מעט מן הצעירים הבלתי ישיבתיים הללו, יאבדו לציבור החרדי במהלך שירותם. כמעט בכל שיח פנים-חרדי מופיע הדובר התורן שמצביע על קרוב משפחה שלא בילה את שנות נעוריו בישיבה, אך הצליח להינשא לנערה חרדית ו"להקים בית של תורה". ואילו נאלץ להשתלב במערך השירות הצבאי, היה אובד לציבור החרדי.
את השיח הזה מכירים היטב גם חברי הכנסת החרדיים, רק שהם לא יכולים להסכים לו פומבית.
"החרדים החדשים" מאיימים עליהם
אבל נפל דבר: בשנים האחרונות החל הפרט החרדי האינדיבידואליסט "להרים ראש", ולנסות לחשוב בכוחות עצמו, גם אם המשמעות היא התעלמות מן הכותרת הראשית של "יתד נאמן".
שינוי זה שהביא לתמורות סוציולוגיות רחבות ברחוב החרדי, ויצר קונספציה חדשה ולפיה רבים מן הצעירים החרדיים לא מבינים מדוע מי שאינו לומד בישיבה (או שלומד בה באופן חלקי ביותר), לא יתרום מזמנו למען הכלל. צעירים אלה מתעמתים ללא הפסק עם הגורמים השמרניים יותר, כאשר כל אחת מן הקבוצות מנסה לגייס לעזרתה את מיטב הטיעונים, ובעיקר את אחד מ"גדולי ישראל".
זה הפולמוס שמהווה את הבסיס של "קמפיין החרדקי"ם" על תקיפתם
הברוטאלית של החיילים החרדיים. הקבוצה השמרנית, הרואה בעיניים כלות את האבולוציה הצבאית המתפתחת בקבוצה החרדית המתונה יותר, מעודדת בשתיקה את מסע ההסתה והדה-לגיטימציה לקבוצה המתונה יותר, שאחד מביטוייה הבולטים הם הצעירים החרדים הפוסעים בשכונות החרדיות כשמדים לגופם.
זו מלחמת הישרדות קלאסית בין עולם ישן ושמרן, אל מול מציאות חדשה ובלתי מוכרת, המתפתחת במהירות ומאיימת על המוסדות הוותיקים.
חוברת ההסתה שהן המשך ישיר לפשקווילים נוטפי הרעל, אינן מלחמת התרסה נגד צה"ל. היא לא מכוונת אל הציבור החילוני. מדובר בשלב נוסף בדו-קרב המרתק המתחולל בתוככי החברה החרדית, שלא מצליחה לגבש קול אחיד, ברור וקוהרנטי בנושא.
