תתפלאו: הרבנים שהתגייסו לשיקום הכנסייה

בין חילול השם לקידוש השם

בעידן שבו אנו נאבקים נגד דלגיטימציה, עלינו לעשות כל מאמץ למנוע עילה לפגיעה במעמדנו הבינלאומי. כאשר ישבנו בלשכתו של יו"ר הכנסת, העלה הרב נפתלי רוטנברג את זכרון הרב (לימים הראשי) יצחק הרצוג, וביקורו באו"ם ערב הקמת המדינה. הוא הבין שיכולתה של ישראל להתקיים קשורה במעמדה הבינלאומי, ובהבטחת חופש הפולחן לבני כל הדתות. הרב הרצוג הבטיח שחופש הפולחן אכן יקויים.

"כאשר הרב שלמה ריסקין הצטרף ליוזמה, הוא הכריז בפני בצורה פשוטה כי מדובר במעשה של קידוש השם". הרבנים שהתגייסו לשיקום הכנסייה(צילום: הכנסת)

האם מותר ליהודים להשתתף בבניין כנסייה?

זו איננה הפעם הראשונה ששאלה זו נשאלת. שו"ת "מטה לוי" התיר ליהודים לתמוך בקהילה הקתולית החלשה, יחסית, שבעירם. ביסוד נימוקו, ההכרה שעבור נוצרים אין הנצרות מהווה עבודה זרה. פוסק אחר בן זמננו, הרב יהודה הרצל הנקין, מן התומכים ביוזמה הנוכחית, מתיר השתתפות בשיקום נזקים כנזקי שריפה, כאשר אין המדובר בשיקום מקום התפילה עצמו - ובמיוחד כאשר יש לנוצרים אפשרות לשקם באמצעים העומדים לרשותם, והסיוע הוא אך ביטוי סמלי לידידות ולתמיכה הדדית.

רבנים ויהודים בכל שדרות החיים, חשו פגועים, מושפלים ומבוישים מן העובדה שניתן לעשות מעשים כאלה בשם הדת(צילום: אביהו שפירא)

מי שהתיר לעצמו לשרוף את הכנסייה, הניח שתי הנחות: הראשונה - שהנצרות היא עבודה זרה. השנייה - שיש לו רשות או סמכות לפעול בעניין על מנת להשמיד ביטוי קונקרטי שלה. אין איש בעמדת מנהיגות דתית הלכתית שיתמוך בהנחה השנייה, אך לגבי ההנחה הראשונה חלוקות הדעות: יש פוסקים הרואים בנצרות עבודה זרה, ולעומתם יש הסבורים שהיא מתאימה לנוצרים, אם כי לא ליהודים.

יש אף דעות מרחיקות לכת יותר (כמו זו של רבי מנחם המאירי), המנקות את הנצרות לגמרי מאשמת עבודה זרה. בציבוריות הדתית בישראל הולכת ומתקבעת העמדה הראשונה, ולפיה הנצרות היא עבודה זרה. בהדרגה משתכחת מסורת בת מאות שנים שסברה להיפך; מסורת שהייתה בתקופות מסוימות דעת הרוב.

מי שיורק על כמרים בישראל

הואיל ובמדינת ישראל אין אנו באים במגע של ממש עם נוצרים, הללו הופכים להיות מושא רחוק ומנוכר, וקל לנו להתייחס אליהם מתוך עמדה מתרחקת ומבטלת, תוך הגדרתם כ"עובדי עבודה זרה", ומבלי שהדבר יצריך התמודדות של ממש במישור העיוני או המעשי.

התקבעותה של עמדה הלכתית זו, מביאה עמה שלל מחלות רוחניות, שאף אם אינן הכרחית, הרי הן פועל יוצא של אימוץ עמדה זו. שריפת כנסיות היא הביטוי הקיצוני. ביטויי התמיכה וההבנה למעשה זה, שלצערי שכיחים הרבה יותר ממה שהיינו רוצים להודות, הם ביטוי מתון יותר. היריקה בפני (או בצידי) אנשי כמורה, היא ביטוי יומיומי הולך וגובר. ובכך לא מיצינו את רשימת תופעות הלוואי השליליות של נקיטת עמדה הלכתית יחידה, ומחיקת עמדות אחרות מתודעתנו ביחס לנוצרים.

הראשון שתמך ביזמתי היה הרב נחום רבינוביץ', מזקני רבני הציונית הדתית ומחשוביה. הרב רבינוביץ', ראש ישיבת ההסדר במעלה אדומים, ראה עין בעין את הבעייתיות שבהסתגרות הגורמת לשיכחת ההנחה ולפיה הנצרות היא לא עבודה זרה; הסתגרות שמביאה למכלול נזקים ששיאם בהצתות והשחתת רכוש נוצרי. לפיכך, הוא הסכים לעמוד בראש היוזמה, ולהעניק מסמכותו לרבנים אחרים שרצו להצטרף אליה.

הצטרפותו עוררה לא מעט תמיהות, אך גם עוררה שיח בנושא עם הצטרפותם של רבנים נוספים.

לדידו כמו לדידי, זו הזדמנות לעשות תיקון בדעות, שיוביל בהמשך לתיקון במעשים. גם אם תיקון דעות זה אין משמעו אימוץ עמדתו של הרב רבינוביץ' (ולפיה הנצרות איננה עבודה זרה), הרי שעצם פתיחת הדיון מחדש, והכנסתן של דעות אחרות למרחב ההתייחסות הרעיונית וההלכתית - היא כבר בגדר התפתחות שיש עמה ברכה ותיקון לדעות ולמעשים.

המדיה החברתית ומייזמים שונים ברשת מאפשרים לכולם לבטא עמדה, ולא רק לדוברים רשמיים או לרבנים בעלי שם. אם בחוגים מסוימים נתפסו מעשי המציתים בהבנה, הרי שבחוגים רבים אחרים נתפסו מעשים אלה כפגיעה בלבה ובנפשה של היהדות. רבנים ויהודים בכל שדרות החיים, חשו פגועים, מושפלים ומבוישים מן העובדה שניתן לעשות מעשים כאלה בשם הדת.

הקמפיין נועד לתת בידי כל אחד ואחת כלי לביטוי מורת רוחו, והא מזמין כל אחד ואחת להצביע הצבעה סמלית עבור יהדות שאין בה מקום לאלימות דתית ולביטול האחר הדתי.