למה ילדים פעילי שלום נרגמו באבנים? / דעה
ההורים של פצועי פיגוע האבנים אמש לא הבינו איך ייתכן שדווקא ילדיהם נפגעו, הם הרי פעילי שלום. הסיבה היא די פשוטה: חשבו שהם יהודים
אתמול, בשעות החשיכה, נרגם אוטובוס שנסע בשכונת אבו-תור שבירושלים. מדי יום נרגמים רכבים רבים בכבישי יו"ש ולעתים אף בתוככי הקו הירוק. לכל הרכבים הללו מאפיין משותף אחד - אחוז מכריע מקרב הרכבים שנרגמו התאפיינו בזהותם האתנית של הנהגים, זהות יהודית.
למול המציאות נמצא קבוצה ייחודית של מאמינים המשליכים את ההגיון לטובת הרצון-הטוב, אנשים רבים הרואים בזהות אתנית כ'זהות מדומיינת' או לכל היותר 'זהות משנית' לזהות האינדיבידואלית. אביו של אחד הקטינים שנסעו באוטובוס שייך לקבוצת האנשים הנ"ל, לפחות במידה ואסתמך על דבריו: "בני הוא חלק מקבוצת נערים ישראלים, ירדנים ופלסטינים שלומדים קורס קיץ בקרדיולוגיה במסגרת בית ספר קיץ. לא ייאמן שדווקא עליהם זרקו אבן". תמהני אב יקר, מדוע 'לא ייאמן'?
>>עוד באתר ערוץ 20>>
במובלע, שואל האב את זורקי האבנים, "מדוע רגמתם את בני?" ואז, במובלע, מנמק: "ראו את עמדותיי, את מעשיי, מדוע רגמתם דווקא את בני?". עמדת האב מעלה בזכרוני את המקרה של האם השכולה רובי דמלין, בנה דייויד נרצח בפיגוע הצליפה במחסום המשטרה הבריטית בשנת 2002, לצדו נרצחו עוד שישה חיילי צה"ל ושלושה אזרחים. בעקבות הרצח הצטרפה לפורום משפחות שכולות ישראלי-פלסטיני למען דו קיום וברוח פעולתה כתבה מכתב להוריו של רוצח בנה.
גברת דמלין כתבה כך: "אני יודעת שבנכם לא הרג את דיוויד, כי אם היה מכיר את דיוויד הוא לעולם לא היה עושה זאת. דיוויד היה בן 28..הוא היה חלק מתנועת השלום ולא רצה לשרת בשטחים הכבושים...והוא הבין את הסבל של הפלסטינים.", לאחר שהציגה את בנה על אישיותו, המשיכה "אני מבינה שבנכם נחשב לגיבור בעיני רבים מהעם הפלסטיני, הוא נחשב ללוחם חופש, לוחם לצדק... אבל אני גם מרגישה שאם הוא היה מבין שלקחת חיים של מישהו אחר אינה הדרך ואם היה מבין את תוצאות מעשיו, הוא היה רואה שפתרון לא אלים הוא הדרך היחידה שתאפשר לשני העמים לחיות יחד בשלום".
היא כתבה מכתב פיוס לרוצח בנה, מכתב של סליחה והכלה - מכתב שמהווה, במובן מה, הזדהות עם חלק מהמטרות של רוצח בנה. תשובתו של המחבל היממה אותה, הרוצח טען שבנה אשם, שרציחתו מוצדקת, שאין כאן סבל משותף: "אני לא יכול לקיים דיאלוג עם מי שמתעקש להשוות בין הפושע לבין הקורבן ולהשוות בין הכיבוש לבין קורבנותיו... אני מותח ביקורת על הסגנון הסרקסטי שלה כשהיא חושבת שבמלים אמוציונליות אפשר לפתור את הסכסוך... את הפעולה ביצעתי כחלק מהמאבק לחופש, צדק והקמת מדינה עצמאית, לא מתוך תאווה ואהבה לרצח".
רובי דמלין חשבה שהושיטה ידה, אולם היא, למעשה, הרימה אפה, ונענתה בסטירה מצלצלת. רובי חשבה שרוצח בנה רואה בכל אדם עולם ומלואו, שרוצח בנה ביצע את הפעולה בשגגה, מתוך היותו קורבן של "הכיבוש" או מתוך "לחץ כלכלי"(כאהבת אותם סוציאליסטים לתלות
אלימות בחוסר כלכלי כאילו לאדם יש חשבון בנק במקום ערכים), רובי חשבה שהיא ורוצח בנה הנם 'אחד' – "בני אדם".
גם האב, כמו האם, מאמין, שהאישיות של בנו הנה גורם משפיע במערך קבלת ההחלטות של המפגע. ככלב השב על קיאו, חוזר האב על שגיאת דמלין; הגורם המשמעותי היחידי בעיני המפגע הנו הזהות הקבוצתית של הקורבן – היותו יהודי, "כובשים על אדמתו" - זאת עמדת מיידי האבנים ועמדת רוצח בנה של דמלין.
ההתעלמות מהזהות, האידיאולוגיה והערכים של המחבל מעידה על התנשאות ועיוורון-מסוכן, על כיבוש המציאות בידי הפנטזיה ל'שלום עכשיו'. מדובר בתסמונת מסוכנת, הלוקה בתסמונת מתנשא על הצד 'האחר', על הערבי במקרה הזה, שפגע ביקר לו. ההתנשאות מתבצעת באמצעות ביטול זהותו העצמאית של המפגע לטובת דמות בדיונית. זה שלוקה בתסמונת מבלבל בין החיים האמיתיים ומחזמר פרי מחשבתו. אב יקר מחוץ לדמיונך המציאות שונה, האמן...האמן.
טל קופל הוא הוא בעל הבלוג "כה אמר קופל"
המאמרים המתפרסמים במדור דעות הם על דעת המחברים בלבד
