חינוך סביבתי מתחיל מהבית
באופן טבעי, לילדים קל יותר לעשות את השינוי, ולכן אחד מהמרכיבים המרכזים של הפרויקטים בחינוך סביבתי הוא שהילד "מעביר את זה הלאה" והופך לסוכן שינוי בבית ובקהילה
אלברט איינשטיין אמר ש"חינוך הוא מה שנשאר במקרה שהאדם שוכח את כל מה שלמד בבית הספר", או במילים פשטות, ומבלי לפגוע או להמעיט בחשיבותה של מערכת החינוך, חינוך מתחיל מהבית.
עוד טורים של פרופ' עדי וולפסון:
איך נזהם פחות בעצמנו ונחסוך כסף: 7 עצות
הכול ב-5 שקלים, וכמה זה עולה לסביבה?
בכל שנה, לקראת שנת הלימודים החדשה, עולות טענות שמערכת החינוך "פשטה את הרגל", שהעולם משתנה במהירות והמערכת נשארת מאחור ושהיא כבר מזמן לא מערכת חינוך, אלא רק מכונת ציונים. בד בבד חוזר ועולה הצורך לעבור למודל של למידה משמעותית, כזאת שמעודדת
חשיבה, יצירה ולימוד עצמי ומאפשרת להפוך את המידע הרב לידע ולמודעות ולהוביל לפעולה. אולם בואו נודה, רובנו מתלוננים על "המערכת" ולא מסתכלים על עצמנו, כלומר איפה אנחנו, כהורים, בכל הסיפור הזה? ומה התפקיד שלנו?
דווקא בהקשר של חינוך סביבתי, בית הספר הפך בשנים האחרונות למוקד ידע ולבסיס משמעותי להקניית ערכים, ואפילו לסוכן שינוי. נכון, המשרד להגנת הסביבה יזם מסלולים לקידום התחום וביניהם הסמכה לבית ספר או גן ירוק, ואפילו מציע תקציב קטן ליישום התוכניות. גם משרד החינוך הפיץ כמה חוזרי מנכ"ל בנושא ופיתח תוכניות לימודים בתחום איכות הסביבה והקיימות, ואפילו פתח מסלול ייעודי ללימודי מדעי הסביבה לבגרות לצד התנסות במחקר בתחום במסגרת האוקוטופ.
אבל את השינוי הגדול לא עשתה "המערכת", אלא עשו המורים והמנהלים ואיתם שלל ארגוני סביבה ורשויות מקומיות, שמקדמים פרויקטים פורצי דרך בתחום. חשוב להדגיש, גם כאן יש מקום לביקורתיות, ויש לבחון כיצד האג'נדות הסביבתיות השונות מגיעות אל הילדים שלנו ב"דלת הקדמית" או ב"דלת האחורית", אך במרבית המקרים הפרויקטים הסביבתיים המקומיים נותנים לילדים ערך מוסף, תרתי משמע, דהיינו גם פיתוח של חשיבה אחרת ומותאמת למציאות משתנה, גם חיבור לערכים חברתיים ולקהילה וגם מידע וידע.
יחד עם זאת, כל התובנות, התיאוריות והפרקטיקות בתחום איכות הסביבה והקיימות לא ניתנות ליישום רק בכיתה או במרחב בית הספר, ואפילו לו במיזמים מחוץ לבית הספר כגון אימוץ אתר. מרחב היישום של סוגיות של קיימות, קטנות כגדולות, הוא החיים עצמם, ורובו ככולו מתקיים מחוץ לגבולות בית הספר. לדוגמה, למרות שהילדים נמצאים בבית הספר חלק נכבד משעות היממה, את עיקר המשאבים, החל באנרגיה, במים ובמזון וכלה במוצרים ובשירותים, הם צורכים בבית. גם ההשפעה של הילדים על הסביבה, אם בייצור פסולת ואם בזיהום אוויר נעשית לרוב בבית ובפעילות מחוץ לגדרות בית הספר.
אם אפשר לסכם את המהות של החינוך הסביבתי על רגל אחת מדובר בהטמעה של ההבנה שכל אחת ואחד מאיתנו הוא חלק ממערכת אקולוגית מורכבת יותר. היישום של הבנה זאת בפועל מחייב שינוי הרגלים, שבאופן מעניין מוגדרים בעברית כ"טבע שני". באופן טבעי, לילדים קל יותר לעשות את השינוי, ולכן אחד מהמרכיבים המרכזים של הפרויקטים בחינוך סביבתי הוא שהילד "מעביר את זה הלאה" והופך לסוכן שינוי בבית ובקהילה. אבל כאן, גם אנחנו ההורים חייבים להיכנס לתמונה, ויש לנו תפקיד כפול, גם לחנך וגם להתחנך, שלא נדבר על "לא להפריע".
המסלול צריך להיות דו-צדדי, אנחנו צריכים להקשיב לילדים וללמוד מהם, ובד בבד להציב להם גבולות וללמד אותם להתמיד ולשקול שיקולים רחבים יותר. לדוגמה, הילדים מעירים לכם, ובצדק, על המים שזורמים לשווא בעת צחצוח השיניים או כשאתם שוטפים את הרכב בצינור, אבל שוכחים לצאת מהמקלחת או שזורקים את כל הבגדים לכביסה, כאילו שמכונת הכביסה לא צורכת מים.
הילדים גם אלופים בלמחזר, אבל לא תמיד מפנימים שהכל מתחיל בהפחתה במקור של הנייר שהם משתמשים בו או של הבקבוקים שהם רוצים לקנות בסופר. הם אפילו מוכנים לחסוך בחשמל בכדי למנוע את זיהום האוויר ופליטת גזי החממה, אבל לא מוותרים על הנסיעה ברכב לבית הספר או לחוג. לבסוף, חשוב לזכור שלא פעם מוטלת עלינו ההורים האחריות גם לתווך ולהתאים בין המודל האוטופי של עולם טוב וירוק למציאות.
אולם אחרי הכל, איכות הסביבה מאפשרת לנו להיות חלק, חלק ממשפחה, חלק מקהילה וחלק ממערכות טבעיות. היא מבקשת לשמור על המגוון והשונות ובד בבד לחפש את המשותף וה"ביחד". אז בפעם הבאה שהילד מעיר לכם שצריך לכוון את המזגן אל טמפרטורה אחרת ושיש להפריד בין פסולת רטובה לפסולת יבשה, תקשיבו לו, אבל אל תשכחו גם אתם ללמד אותו שנאה דורש נאה מקיים. כי אחרי הכל מכל מלמדי השכלתי ומתלמידי יותר מכולם.
לפנייה לכתב/ת 
