פרידה מאוליבר סאקס
סאקס, בן דודם של אבא אבן וישראל אומן, המחיש באמצעות תיאור מקרים של מטופליו שלקו במחלות נוירולוגיות כאלה ואחרות את הקשר ההדוק שבין מדע לפילוסופיה, שבין נוירולוגיה לשאלות פילוסופיות כגון זהות, נפש, רצון חופשי ודטרמיניזם. השבוע הוא הלך לעולמו
כשתסאוס שב אל אתונה בספינתו לאחר שחיסל את המינוטאורוס, אותה מפלצת כלאיים שחציה אדם חציה שור, הוא לא ידע שלימים, הרבה אחרי מותו, ספינתו זו תהפוך אנדרטה להנצחתו בנמל אתונה. לאחר מספר שנים, קורות העץ המתכלות שהרכיבו את הספינה הוחלפו בחדשות, ואילו הקורות הישנות הונחו בערימה באחד ממחסני הנמל. יום אחד, החליטו לעשות שימוש באותן קורות עץ ישנות לבניית ספינה אחרת.
עוד דעות ב-ynet:
חזות לימודי המתמטיקה וחזיון העתיד
למה החינוך החקלאי חשוב בימינו?
גל הירש - האדם הנכון במקום הנכון
נשאלת השאלה- איזו ספינה היא ספינתו של תסאוס? הספינה האנדרטה שנתפסת על ידי אחרים כספינתו של תסאוס (המהות) או הספינה שמורכבתמקורות העץ המקוריות (החומר)?
הרי לכם הפרדוקס הפילוסופי בשאלת הזהות.
דקארט היה אומר שזהות מורכבת משני אלה, חומר ומהות או גוף ונפש, ושני אלה הם גם קטבים שקיימים בנפרד. הבעיה היא בדיוק אותה קוטביות. יש גוף. יש נפש. היכן הם נפגשים? כיצד הנפש מכפיפה רצונה על הגוף מבלי שיהיה בה קמצוץ גופניות? זו בעיית גוף ונפש או כפי שישעיהו ליבוביץ' ניסח זאת, הבעיה הפסיכו-פיזית.
פתרון אחר טוען שנפש או נשמה הן לא "דבר" אלא "מיומנות" או "יכולת" של הגוף, בדומה לרכיבה על האופניים.
הנוירולוג אוליבר סאקס היטיב להמחיש זאת בספרו "האיש שחשב שאשתו היא כובע" באמצעות תיאור של אחד ממטופליו כאדם שנראה נטול "נשמה" שדילג מזהות בדיונית אחת לשנייה עקב אובדן זיכרון חריף: "הוא לא זכר כלום למשך יותר מכמה שניות. תהומות של שיכחון נפערו מתחתיו ללא הרף, אך הוא היה מגשר עליהן, בזריזות, בשטף של גיבובי דברים ומעשיות מכל הסוגים. מבחינתו לא היו אלה מעשיות, אלא הדרך שבה ראה או פירש בפתאומיות את העולם".
סאקס מוסיף ומסביר שכדי לשמר זהות אנו זקוקים לעלילה פנימית ורצופה וניתן לעשות זאת באמצעות הזיכרון. אותו כלי מנטאלי שמקודד, מאחסן ומאחזר וכן אחראי על הרציפות התודעתית. משמע, אובדן זיכרון הוא אובדן זהות הוא אובדן מה שאנו אוהבים לכנות "נפש" או "נשמה". החלפת זיכרון בין שני אנשים כאילו היה דיסקט כמוה כהחלפת "נשמות". במובן זה, אולי ניתן לומר שהזהות אינה דבר מטאפיזי בדמות "נפש" או "נשמה" אלא מיומנות כימית- זיכרון.
הצעות אלו וכן הצעות מודרניות ומאוחרות יותר לפתרון הבעיה הפסיכו-פיזית מתייחסות בביטול להפרדה הדואליסטית שבין גוף לנפש ונוקטות בגישה מטריאליסטית יותר שמסבירה את הזהות לא במונחים מטאפיזיים אלא במונחים פיזיים שניתנים להסבר באמצעות פעולות כימיות של המוח. גישה לפיה הכל ניתן לרדוקציה של החומר. כן, גם מה שאנו אוהבים לכנות "נפש" או "נשמה".
השבוע, ביום 30 באוגוסט 2015, נפטר הנוירולוג והסופר היהודי אוליבר סאקס בגיל 82 לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן. הרומן שלי אתו החל כשקראתי את ספרו "האיש שחשב שאשתו היא כובע" (שקיבלתי מתנה מאשתי האהובה, אגב). מסוג הספרים שאפשר לקרוא מאה פעמים ועדיין להגיע לתובנה חדשה. בפעם השלישית שקראתי את הספר הפכתי לגרופי.
סאקס, בן דודם של אבא אבן וישראל אומן, המחיש באמצעות תיאור מקרים של מטופליו שלקו במחלות נוירולוגיות כאלה ואחרות את הקשר ההדוק שבין מדע לפילוסופיה, שבין נוירולוגיה לשאלות פילוסופיות כגון זהות, נפש, רצון חופשי ודטרמיניזם.
המאמר הזה לזכרו.
נועם מהגר, עורך דין, חובב פילוסופיה
לפנייה לכתב/ת 
