דרוש מודל חדש לשערי הכניסה לעם היהודי

רוב הציבור היהודי בישראל מתנגד לשער כניסה אורתודוכסי בודד לעם היהודי, ורבים תומכים גם בהליך קבלה "חילוני" לעם. לכן דרוש מתווה חדש לשערי כניסה לעם היהודי, המכיר בזהויות היהודיות הרווחות ומאפשר להן לקלוט לתוכן מצטרפים לפי אורחות חייהן היהודיים.

עוד דעות ב-ynet

לעודד חמש יחידות מתמטיקה, זה כדאי?

מי במים ומי באש

ביקורת חברתית מאהבה

לתמוך בישראל ובהסכם עם איראן - זה לא סותר

משאירים אבק למדע

במדד הדת והמדינה השנתי שפורסם השבוע עלה כי כשליש מאזרחי ישראל היהודים תומכים בהכרה בכל גיור, כולל הליך קבלה "חילוני" לעם היהודי (34%). כשליש נוסף סבורים כי על המדינה להכיר רק בגיורים על פי ההלכה (36%), ומעט פחות מכך היו מאשרים רק גיורים דתיים - אורתודוכסיים, קונסרבטיביים או רפורמיים (30%). ממצאים אלה מבטאים שינוי חשוב בדעת הקהל הציבורית בהשוואה לדו"ח גוטמן שפורסם לפני שלוש שנים, ובמסגרתו תמכו 73% בגיור אורתודוקסי ו-48% בגיור לא-אורתודוקסי. שינוי זה, כמו גם המאבקים הנוכחיים סביב שאלות הגיור וההצטרפות, מחייבים מסגרת חשיבה חדשה, שלוקחת בחשבון את מגוון הזהויות היהודיות.

נחשוב על כמה תמונות מייצגות: יוליה גדלה כיהודיה-ישראלית מבחינה לאומית ותרבותית, ואינה מוכרת כיהודיה לפי ההלכה. מיכאלה גילתה את היהדות במסע חיפוש רוחני, ומתגיירת בקהילה אורתודוקסית בארה"ב. אברהם הוא דיין בבית דין רבני, ואינו מעוניין שיופעל עליו לחץ לתת גושפנקא הלכתית למי שאינו יהודי לפי השקפתו. ב'משחק סכום אפס' הנוכחי של מאבקי הכוחות בנושא הגיור, לא ניתן למצוא פתרון מקיף לכל הצדדים במשוואה, ולכן דרוש מודל חדש.

שערי הכניסה לעם השתנו בהתאם לנסיבות ההיסטוריות: הגיורים ההמוניים מתקופת המקרא הפכו לדחיית הבא להתגייר בתקופת הגלות, שהפכה ל"גיור הסוציולוגי" המתרחש בישראל במישור החברתי ובמסלול "עוקף הלכה". לאורך ההיסטוריה היהודית, ההצטרפות לעם נעשתה דרך הצטרפות לקהילות ספציפיות. דווקא הענקת הסמכויות לרבנות הראשית לישראל היוותה חידוש דרמטי, כשלראשונה נוצר "שומר סף" הדורש סמכות בלעדית להכרה בהצטרפות לעם. עוצמת הרגשות בוויכוח נובעת מכך ששאלות גבולות הקולקטיב כרוכות ישירות בשאלת מהותו, כגון מיהו יהודי, מהו יהודי ומהי יהדות.

העמדות בשיח כיום משתרעות בין ראיית הגיור כאקט דתי המחייב אימוץ אורח חיים הלכתי-אורתודוקסי (ואיום בשלילתו במקרה של הפרת תנאי זה), דרך גישה הלכתית הרואה בגיור דווקא הצטרפות ללאום היהודי ואימוץ אורח חיים מסורתי לכל הפחות, עבור בדרישה להכיר בגיורי הזרמים הלא-אורתודוכסיים ואף ב"גיור חילוני", וכלה בצידוד בהיטמעות תהליכית ללא פרוצדורה פורמלית.

"שומר סף" יחיד 

בין הצדדים יש המבקשים להוות "שומר-סף" יחיד, ויש המבקשים לפתוח מספר שערים. הדרישה לשער יחיד נשענת על השאיפה לכאורה לאחדות העם ועל מאבקי כוח פוליטיים. השאיפה לאחדות העם היא רק "לכאורה" מכיוון שהאזהרה הפופולרית מפני פיצול העם מופרכת לנוכח מציאות קיימת של ציבורים שאינם נישאים זה בזה ממילא. האמת ניתנת להיאמר (בעצב) שכבר כיום הציבור החרדי אינו מתחתן עם לא-חרדים, ואף לא בין קבוצות חרדיות שונות. תופעה זו אינה בלעדית לחרדים: כמה מקרב בני הציונות הדתית נישאו בעשור האחרון ליהודיה (כהלכה!) המשתייכת לקהילה קונסרבטיבית או רפורמית? והאם עבור זוגות ספורים אלה מוצדק שמדינת ישראל תדחה את יהדותם של 80% מיהודי העולם? התשובה לשאלה זו צריכה להיות שלילית.

מבעד למאבקי הכוח הפוליטיים, חסר כיום מבט רחב על מתווה שערי הכניסה לעם. נדרש מודל שיכול לשמור על חופש הדת והזהות של קבוצות שמרניות ופתוחות כאחד, לחזק את הקשר בין מדינת ישראל ליהדות העולם, ולהכיר בזהויות היהודיות הרווחות בעם = דתיות ולא-דתיות כאחד.

מודל של "שומר סף" יחיד אינו יכול לענות על האתגרים הללו - יהא אותו שומר אשר יהא. המתווה הדרוש לשערי כניסה לעם היהודי הוא כזה שמכיר בזהויות היהודיות הרווחות ומאפשר להן לקלוט לתוכן מצטרפים לפי אורחות חייהן היהודיים. מודל כזה דומה ל"אינטרקום": כשם שבבניין דירות קבלה על ידי אחד הדיירים מקנה כניסה לבניין, כך היקלטות של מצטרף בקבוצה מוכרת אחת בעם מהווה קבלה שלו אל הקולקטיב. כשם שקבלה אל אחת הדירות אינה מבטיחה כניסה אל דירות אחרות, כך היקלטות בקבוצה יהודית אחת אינה מבטיחה הכרה בידי קבוצות אחרות - ובכך נשמר חופש הדת של קבוצות שמרניות יותר. אך העדר הכרה על ידן אינו מונע את ההיקלטות בקבוצה אחרת - ובכך נשמר חופש הזהות של קבוצות פתוחות יותר.

לשם כך יש לסמן את הזהויות היהודיות העיקריות כיום (ואין ספק שרשימה זו כוללת, בנוסף לזרמים דתיים, גם את הזהות המסורתית והזהות החילונית-תרבותית) וכן את גבולות הגזרה - המוגדרים כבר בחוק הישראלי כ"שאינו בן דת אחרת". כן נדרשים תהליכים תרבותיים של חיזוק רגש העמיות מעבר

 להבדלי אורחות החיים; הכרה בכוח המפרה של ריבוי גישות, בהתאם למורשת חז"ל, וכן בתועלת הטמונה בריבוי מבחינת שרידות; העברת משקל מהמדינה אל הקהילות ואל החברה, וחיזוק הזהות היהודית הלא-דתית. במישור המוסדי תצטרך המדינה להסיר את המונופול החוקי הניתן כיום לממסד הדתי בתחומים מסוימים, על מנת לאפשר חופש דת ומצפון לכל הצדדים.

מודל זה מכיר בריבוי שהיה קיים תמיד ביהדות. הוא מצריך ויתור על הפנטזיה (שלא התקיימה ולא יכולה להתקיים, כאמור) של אחידות בעם, ומפנה את המקום להכרה במספר זהויות יהודיות לגיטימיות ולהגשמת ההבטחה של מדינת ישראל להוות בית ליהודים באשר הם.