"באבא ג'ון": סרט ישראלי אסלי, רק בפרסית
הדרמה המשפחתית "באבא ג'ון" תייצג את ישראל באוסקר הזר, למרות שהיא דוברת פרסית ברובה. הבמאי יובל דלשד מספר סיפור שצץ בעבר בקולנוע המקומי בגרסאות ובשפות שונות, ובמרכזו מתחים בין-דוריים. אין פה פיתוח יוצא דופן של הנושא, אך הסרט מצולם יפה ועשוי להתאים גם לטעם האמריקני
עלילת "באבא ג'ון" - הנציג של ישראל לאוסקר, מתרחשת בנקודת זמן ומקום לא מוגדרים, שרק בהדרגה מתבררים ככפר נידח בדרום הארץ, מתישהו בשנות ה-80, שתושביו הם עולים מפרס. אחרי שאוזנו של הצופה הישראלי התרגלה לשמוע גרוזינית, רוסית, ערבית-עירקית ואמהרית כשפות דומיננטיות בסרטים שנוצרים פה בשני העשורים האחרונים - מגיעה גם תורה של השפה הפרסית. מבחינה זו, הסרט, יחד עם "פלאפל אטומי" שמוצג במקביל, עוד עשוי להיתפס כמייצג נאמן של הרגע הזה בקונטקסט הלאומי, אגב הסכם הגרעין עם איראן.
עוד ביקורות במדור הקולנוע של ynet:
לכאורה, זהו עוד פרק בשיח הרב-תרבותי שמאפיין את הקולנוע הישראלי בעשרים השנים שמאז "שחור" (1994). וכמו רבים מהסרטים המזוהים עם השיח הזה - בראשם "חתונה מאוחרת" של דובר קוסאשווילי מ-2001 - גם הוא עוסק בפער בין-דורי ובמרידה במסורת ובסמכות הפטריארכלית. אך עם כל הרצון להחמיא לסרט שכתב וביים יובל דלשד, בעצמו בן למשפחה יוצאת איראן, התוצאה מוגבלת וטריוויאלית מדי.
גיבור הסרט, שמתנהל כאמור בעיקרו בשפה הפרסית, הוא מוטי (אשר אברהמי) - נער יצירתי בן 13 המתגורר יחד עם אביו, אמו וסבו במושב בדרום (הכוונה, מן הסתם, למושב זרחיה בו גדל דלשד). האב, יצחק (השחקן ההוליוודי ממוצא איראני, נביד נגהבאן, המוכר כאבו-נאזיר מהסדרה "הומלנד"), מגדל תרנגולי הודו, ורוצה לראות את בנו ממשיך את דרכו. אלא שמוטי, המעביר את זמנו בהרכבת רכב ממונע מחלקי גרוטאות, מסרב. רוב רובו של הסרט מורכב מסדרת עימותים בין האב והבן שאינם מתפתחים בצורה מעניינת במיוחד.
כבר ראינו דמויות אב עריצות בקולנוע, אחת הזכורות שבהן היא זו של רועה העיזים האימתני בסרטם של האחים טביאני, "פאדרה פדרונה" (1977). המוטיב של האב-האדון והמאבק האדיפלי שמתנהל בינו לבין בנו הופיע גם ב"עטאש-צימאון" (2004) של תאופיק אבו-ואיל, שגם עלילתו התרחשה באזור כפרי נידח המזכיר את זה של הסרט שלשמו התכנסנו. אבל דמות האב פה הינה כמעט חסרת נוכחות, ואפילו סצינה שמצטטת את "פאדרה פדרונה", ובה מגיע האב לקחת את בנו מבית הספר ומתעמת עם המורה - נותרת אגבית לגמרי.
מה שמזכיר: הניתוק של כל הדמויות בסרט מהסביבה נדמה תמוה. הסצינה היחידה שמתרחשת בבית הספר, רגע לפני החופש הגדול, מלמדת אותנו על היותו של מוטי נער דחוי, והעובדה שאין ברשותו די כסף כדי לרכוש ערכת משניות - אמורה לומר משהו על סדרי העדיפויות של משפחתו. אבל דבר מכל זה אינו מפותח בסרט. אם מערכת היחסים שבין מוטי לבני כיתתו אינה חשובה, מדוע לכלול את הסצנה הזו? ואם הסצנה אמורה להגיד משהו על יחסו של אבי המשפחה לממסד הדתי-חינוכי - הרי גם לכך אין כל זכר בהמשך.
תפנית כלשהי בעלילה מתרחשת כאשר הדוד האמיד מאמריקה, דריוש (פריבורז דיוויד דיאאן, שלאחרונה השתתף בצילומי "ראיון סוף" לצד סת' רוגן וג'יימס פרנקו בתפקיד נשיא הרשות הפלסטינית), מגיע לבקר את משפחתו במושב. יש בדמותו המפוקפקת משהו שאמור לכאורה לערער את היסודות הפטריארכליים. הוא, למשל, מצויד רק בחליפה מהודרת אחת שהוא לובש לכל אורך ביקורו ומדגישה את "זרותו". אך הדינמיקה בינו לבין בני משפחתו, במיוחד מוטי, נותרת לא ברורה. מדוע, למשל, הוא מגיע באמת? איזו משמעות יש להיותו צורף דווקא? מה הוא מייצג בעבור מוטי?
דמות בעייתית נוספת היא זו של באבא ג'ון עצמו (רפאל אליאסי), אביו של יצחק, שאמור להטיל את צלו הכבד והאפל על המשפחה כולה. הוא מייצג את המסורת שהאב ממשיך אותה, ואילו מוטי מסרב להיות חלק ממנה. הנקודה היא, שהדמות הזו מוכרת לעייפה מאינספור סרטים שבהם קשיש "פרימיטיבי" סימל דרך הפוכה מזו שהדור הצעיר מבקש ללכת בה (אנו מבינים שגם יצחק היה כזה אך נכנע לאביו), ואין בה שמץ של מורכבות ועניין.
כך נהפכת הדינמיקה בין בני המשפחה בסרט לשבלונית. דמותה של האם, שרה (ויז אליוט ספאבי), מהווה, מטבע הדברים, אנטיתזה לאטימות והנוקשות הפטריארכלית. אך בזכות הממד הקומי הנלווה לה - סצנה מצוינת שבה היא מדריכה את האב, בעזרת מוטי, כיצד לחבר את מכשיר הווידיאו - דמות זו משכילה לחרוג מעבר לגבולות הסטריאוטיפ.
בעיה נוספת קשורה בדיאלוגים שבין האב ובנו. בעוד האב מדבר אל בנו בפרסית (וכאשר הוא נדרש לומר משפט-שניים בעברית, נשמעת זו בפיו מלאכותית) - עונה לו מוטי בעברית. ברור שהשניים לא מבינים זה את שפתו של האחר. יתכן וזהו תיאור נאמן למציאות של מהגרים ובני הדור השני להגירה, אך בעבור הצופה הישראלי הסיטואציות הטעונות והאינטימיות ביניהם נהפכות בצורה זו למאולצות ומזויפות.
רגעיו היפים של "באבא ג'ון" - שנדמה לעיתים אפילו לצופה הישראלי כסרט "זר" - הם דווקא אלה שבהם מתבונן דלשד, באמצעות מצלמתו על עופר ינוב ("בופור"), במציאות הפיזית שבה הוא מתרחש.
מוזר ככל שזה ישמע, אבל תרנגולי ההודו מצטלמים נפלא והם הופכים לאחד הדימויים הזכורים ביותר מהסרט, כמו גם הנופים המאובקים והשוממים שסובבים את הגיבורים. אגב כך, סצינה שבה יצחק מדגים לבנו כיצד יש לקטום את מקוריהם של העופות תעורר רתיעה ואי-נוחות בקרב אי-אילו מהצופים.
המוזיקה שכתב אייל סעיד מאני, ומשלבת כלי נגינה פרסיים אותנטיים דוגמת טארוקמנצ'ה עם הרמוניות מודרניות - נהדרת אף היא, ונוכחותה בסרט מעודנת ומדויקת. שילובם, האותנטי אף הוא כמסתבר, של פתגמים ציוריים בשפת המקור ("בעת סופה, העץ שלא יתכופף - ישבר"), מסביר אמנם את הדרמה המובנת מאליה, אבל מעניק לתסריט הלא-משהו מידה של פיוטיות. עכשיו נותר לראות אם חברי האקדמיה ההוליוודית יתייחסו אל "באבא ג'ון" - סרט ישראלי בפרסית - כאל יותר מאשר גימיק.
"באבא ג'ון" (ישראל) - במאי: יובל דלשד, שחקנים ראשיים: אשר אברהמי, נביד נגהבאן, פריבורז דיוויד דיאאן, ויז אליוט ספאבי ורפאל אליאסי. אורך סרט: 91 דקות.
