"מר הולמס": שרלוק כסיפור רגשי, לא בלשי
אחרי שגילם את גנדלף ומגנטו מלאי העוצמה, איאן מקלן מתמסר לדמותו של הבלש האגדי שרלוק הולמס המזדקן ברגעי דעיכתו. התעלומה נדחקת הצידה לטובת הדרמה אותה מוביל השחקן הוותיק הכובש באנושיותו. חבל רק שהעלילה הולכת ומסתבכת, אך מפספסת את רגעי הקסם המרגשים
הניסיון להציג את צדו הפגיע והאנושי של הבלש הספרותי האגדי שרלוק הולמס עמד במרכזם של כמה סרטים דוגמת "תמיסת שבעת האחוזים" (הרברט רוס, 1976) שהשכיב את הולמס על ספת המטופלים של זיגמונד פרויד, "פירמידת הפחד" (בארי לווינסון, 1985) שעסק בימי נערותו החסויים, ו"חייו הפרטיים של שרלוק הולמס" (יצירת המופת של בילי וויילדר מ-1970) שחשף את ליבו השבור של הבלש המהולל.
עתה מצטרף אליהם "מר הולמס" ("Mr. Holmes"). סרט שכותרתו מדגישה את הצגתו של הנ"ל כאדם רגיל, חף מכל המיתוסים והגינונים שליוו את גילומו הספרותי. ואמנם, בסרטו של ביל קונדון, המבוסס על ספר מאת מיטץ' קאלין, הולמס הוא פנסיונר מעט סנילי, בשנות ה-90 לחייו, המתגורר בבית כפרי ומגדל דבורים להנאתו.
את הולמס מגלם איאן מקלן, וקשה לחשוב על שחקן הולם יותר. הסרט מנסה, כאמור, להציג את האיש שמאחורי האגדה (באחת הסצינות המשעשעות הולמס אף הולך לקולנוע כדי לצפות בסרט המבוסס על הפרשייה האחרונה שלו, ומביט משועשע באיש שעל המסך), והופעתו של מקלן כובשת באנושיותה. יש בה מידה של מלנכוליות ותוגה שמזכירה את הדמות שגילם מקלן בשיתוף הפעולה הקודם שלו עם קונדון, בסרט "אלים ומפלצות" (1998) - זו של הבמאי ההוליוודי משנות ה-30, ג'יימס ווייל ("פרנקנשטיין").
עוד ביקורות במדור הקולנוע של ynet:
שתי הדמויות, הולמס ו-ווייל, סלבריטאיות עבר, קשישות וחולות, נרדפות על ידי טראומה נוראה, וכל אחת מהן מנסה להתמודד עמה בדרכה. ווייל באמצעות קשר ארוטי שנרקם בינו לבין גנן צעיר שמגיע לעבוד בחווילתו, והולמס בניסיונו לכתוב מחדש את הפרשייה האחרונה, זו שהסתיימה באורח טרגי והביאה לפרישתו. להבדיל מהגרסה הספרותית הפיקטיבית שכתב דוקטור ווטסון (שנישא בינתיים ונעלם מחייו), הולמס מבקש בערוב ימיו להדפיס את המציאות ולא את האגדה.
"מר הולמס" מתרחש בשנת 1947. הולמס, כאמור, חי באנונימיות בבית כפרי המנוהל על ידי אלמנה פשוטה (לורה ליני), שבנה הצעיר וחריף המחשבה (מיילו פרקר) רואה בבלש הוותיק מודל לחיקוי. הולמס כותב מחדש את הפרשייה שהתרחשה לפני יותר מ-30 שנה, כאשר נקרא על ידי בעל מודאג לעקוב אחר אשתו הדיכאונית (הטי מורהאן) שפיתחה אובססיה לכלי נגינה מוזר בעל אפקט כישופי. אך מאמציו הכנים לשחזר את פרטי האמת נתקלים בחומה שמציב זכרונו ההולך ונעלם.
במקביל, העלילה עוקבת אחר ביקור שעורך הבלש-בדימוס ביפן, אליה הוא מגיע בעקבות צמח מרפא שאמור לסייע לו להתמודדות עם הדמנציה שלו. מארחו המקומי (הירויוקי סאנאדה) מוביל אותו אל הירושימה שאחרי ההפצצה האטומית שבין חורבותיה נמצא הצמח הנדיר, ובהמשך חושף בפניו פרטים טראומטיים מעברו שלו הקשורים בהולמס.
שני הסיפורים האלה, מהעבר הרחוק והקרוב, אינם מעניינים במיוחד. כתעלומה, הפרשייה האחרונה של הולמס אינה מציבה אתגר מיוחד, והגילוי הכרוך ב"סיפור היפני" נדמה אפילו מאולץ. הסיפור השלישי, זה שמתרחש בהווה של הסרט, אמור להביא את הולמס לכדי גאולה - אבל גם המהלכים העלילתיים הכרוכים בו הינם דלים וצפויים מדי. "מר הולמס", במילים אחרות, נותר בגדר רעיון מבריק שלא ממומש כהלכה.
התעלומה הגדולה ביותר שמבקש הולמס של "מר הולמס" לפתור היא, כמובן, זו של הטראומה שהשכיח ואשר זכרונו הדועך מתקשה לשחזר - כמעט "ואלס עם באשיר" של הדייר המפורסם ביותר ברחוב בייקר. אגב כך, סרטו של קונדון עוסק במקומה של האמת בפיקציה הספרותית ובמאמציה של דמות בדיונית (הולמס מסויג מהדרך הלא מדויקת בה מספר ווטסון את פרשיותיו המפורסמות) לכתוב את "האמת" על אודותיה, לחשוף את אשמתה וכאבהּ, כבמעין וידוי.
ניסיונו של הולמס הקשיש לפתור את התעלומה הגדולה ביותר שלו - זו של חייו, שבה דבורים הופכות לסימבול מעט טרחני ומודגש יתר על המידה - עשוי היה לשמש בסיס לסרט מורכב ומעניין יותר.
יש משהו מאולץ בסרטים מסוגו של "מר הולמס" שמבקשים לקשור את כל הקצוות בסיום רגשני אחד שמתוכו אמור הגיבור לצאת מפויס עם עצמו ועם עברו.
קונדון, שביים גם את הפרק החותם הכפול בסאגת "דמדומים" ואת המחזמר "נערות החלומות", אינו מצליח להפיח בחומרים האלה רוח יתרה, והתוצאה היא דרמה סבירה שאינה מתעלה לציפיות הגלומות בה. לפחות המוזיקה היפה והעצובה שהלחין קרטר בורוול (שהרבה לעבוד עם האחים כהן) מוסיפה רגש במקום בו הוא חסר במיוחד.
"מר הולמס" (בריטניה) -במאי: ביל קונדון, שחקנים ראשיים: איאן מקלן, לורה ליני, מיילו פארקר והירויוקי סאנאדה. אורך הסרט: 104 דקות.
