גם קק"ל חייבת להיות שקופה

בואו נדבר רגע על חופש מידע. כולם בעד חופש מידע וכולם בעד שקיפות. כולם דורשים שקיפות. כולם מדברים שקיפות. כך לדוגמה, יו"ר קק"ל הנכנס, דני עטר, התחייב לשקיפות והבטיח עידן חדש בארגון. אלא שכמו בתחומים אחרים, גם במאבק על חופש המידע, דיבורים לחוד ומעשים לחוד. וזו עיקר הבעיה.

עוד דעות ב-ynet:

שנת מבחן בהנדסה

"חשבון נפש" שכולו זריקת אחריות

ההורים יחסכו על תרופות, הילדים יקרסו כלכלית

הם יורים גם בחפים מפשע

תחליפו מילה אחת

שקיפות היא נשמת אפה של הדמוקרטיה. אין לה זמן מיוחד, ואי אפשר להתהדר ולהתפאר בה רק כשנוח ומתאים. שקיפות היא מצב דברים, שקיפות היא הלך רוח. השקיפות לא זזה הצידה כשהמצב הביטחוני מידרדר ומסלים והיא לא מתייצבת לדגל כשקוראים לה. היא שם. תמיד. חוסה מעל כולנו כמו מטריה גדולה ושקופה שמרחפת מעל כל דיון, החלטה, ועדה והתייעצות, מעל כל יומן וכל התכתבות. גם כשיש גל טרור, או מבצע צבאי מתגלגל.

עידן השקיפות הישראלי אמור היה להתחיל בשנת 1998 עם חקיקת חוק חופש המידע, אלא שהחוק היה לאות מתה עד שנת 2005, אז קמה התנועה לחופש המידע והחלה לאתגר את המערכת בישראל, כמו שעושות תנועות דומות ברחבי העולם. אלא שבזמן שהעולם צעד קדימה בתחום, ישראל נותרה אי שם מאחור כיוון שיש הסבורים שבישראל ישנם נושאים בוערים אשר דורשים קדימות.

בבריטניה ובארה"ב יודעים הכול

ניקח לדוגמה את בריטניה. חוק חופש המידע הבריטי נכנס לתוקפו בשנת 2005, שבע שנים מאוחר יותר מאשר בישראל. עם זאת, בעוד בישראל נאלצת התנועה לחופש המידע לעתור מידי שנה לקבל את פירוט הוצאות מעון ראש הממשלה, אזרחי בריטניה לא רק יודעים כמה, מדוע ולאן הולך התקציב שהפקידו בידי נבחרי הפרלמנט שלהם, כל הוצאה ששולמה מכספי משלמי המסים, מגובה בחשבונית הנמצאת במרשתת והגישה אליה קלה ופשוטה.

דוגמה נוספת מגיעה ממעצמת העל, חברתנו ובת בריתנו במערב - ארה"ב. בעוד בארה"ב יודעים אזרחי המעצמה מה היא העלות היומית למשלם המסים האמריקני עבור כל יום לחימה בעיראק, אפגניסטן או סוריה, אזרחי מדינת ישראל מסתפקים בידיעה כללית, מעורפלת ולא מדויקת, כי תקציב הביטחון, הינו 55 מילארד שקל בשנה.

בחלוף השנים הפכנו למעצמה טכנולוגית, ואין מידע היום שלא יכול להיות נגיש לנו בלחיצת כפתור, אבל בכל הנוגע לשקיפות, בישראל, בשונה מחברותיה במערב, הלך הרוח לא השתנה, המידע שיכול להיות נגיש, איננו כזה. את הקפיצה הזו לא השכלנו לעשות. ואני שואלת - מה שווה כל הטכנולוגיה הזו, וכל המיידיות הזו שבלחיצת כפתור, אם הלך הרוח לא השתנה.

כדי שנעשה את הקפיצה צריך להבין - מידע הוא לא תמיד נוח, ובדמוקרטיה אין להכתיב אותו מלמעלה. חוסר השקיפות בישראל מתחיל קודם כל בהלך הרוח, ובהבנה כי מידע, על אף שהוא נמצא באיזו מגירה, שייך לנו הציבור, ולכולם הזכות למידע, גם אם לדעת מקבלי החלטות אין לנו יכולת להבין אותו, או שחלילה נבין אותו לא כמו שהם התכוונו.

 כשמידע זורם בחופשיות הרבה יותר קשה לשלוט בו, והוא יכול לתעתע, אך מידע יכול להיות גם כלי מעצים. כלי שנותן לנו האזרחים, כוח, יכולת לשאול שאלות, והתבהרות התמונה שיש נתונים.

היופי בשקיפות הוא שהיא לא דורשת משאבים או כוח אדם מיוחד, כל שנדרש הוא החלטה, שינוי של התנהלות, והיא יכולה להעשות בצורה וולנטרית, מספיקה החלטה. ומוטב שגופים, שהם לכאורה פרטיים, אך פועלים באופן מובהק בזירה הציבורית ולמען הציבור, יחלו על עצמם את השינוי המיוחל, ומיוזמתם. בדיוק כמו שהצהיר יו"ר קק"ל החדש, דני עטר. התנהלות שקופה בקק"ל היא צעד הכרחי נוכח תחומי העיסוק של הארגון והמשאבים שברשותו ואין צורך בבחינה מחדש או בחקיקה מסובכת.

דמוקרטיה אמיתית לא מפחדת, יודעת ומוכנה להתמודד גם אם הלא נוח והלא נעים, ויפה שעה אחת קודם.

הכותבת היא היועצת המשפטית של התנועה לחופש המידע