ההורים יחסכו על תרופות, הילדים יקרסו כלכלית

הם בני 65 פלוס, הם הגיעו ממדינות ברית-המועצות לשעבר לפני 25-15 שנה, אחרי שעבדו שם כל חייהם ועבדו כאן כמה שרק יכלו, והם הפצצה הכלכלית-החברתית המתקתקת של שנות האלפיים, שעומדת להתפוצץ ברגע שלא יוכלו יותר לעבוד.

עוד דעות ב-ynet:

הם יורים גם בחפים מפשע

תחליפו מילה אחת

המלכוד הבלתי אפשרי של אימהות גרושות

תזכורת לעולם ולנו: אנחנו הקורבן!

חשבון נפש מהצד השני של ירושלים השסועה

חולה פנסיונר: דוקטור, אפשר להחליף לי את התרופה?

רופא: בעיקרון אפשר, אבל למה? היא לא עוזרת לך?

חולה פנסיונר: היא יקרה מדי. התרופה הזו עולה בערך 60 שקל, ואם קונים את המרכיבים שלה

בנפרד, זה עולה בסביבות 13 שקל. בדקתי בבית המרקחת שלנו.

רופא: אתה צודק. אבל בתרופה שלך כרגע אתה מקבל את כל מה שצריך, ואלה רכיבים

מקוריים ולא רכיבים גנריים. והיא עוזרת לך, אתה מקבל אותה כבר שנה ולחץ הדם

שלך ירד.

חולה פנסיונר: אני יודע. אבל חתמנו עכשיו על חוזה שכירות לשנה נוספת, והעלו לנו את שכר

הדירה ב-200 שקלים לחודש. אז נאלצים לחסוך, אין ברירה.

זהו, היום הזה הגיע. קשישים דוברי רוסית נאלצים לוותר על תרופות כדי לחסוך 50 שקלים בחודש. תקראו את זה שוב. חמישים. בחודש.

מדובר בזוג עולים בני 70 פלוס. הם עבדו כמהנדסים במשך 35 שנה בברית המועצות ובמדינות שנוצרו כשהיא התפרקה. בגיל 60 הם הגיעו לכאן, לארץ מולדת. אף אחד לא הציע להם עבודה, אבל הם חיפשו אותה בעצמם. ניקיון בתים, טיפול בתינוקות של שכנים.

אבל אז הגיל נתן את אותותיו. הם החלו לסבול מכאבים בפרקים, בגב, מלחץ דם גבוה. הם לא יכלו לעבוד יותר, פיזית. עכשיו הם חיים מקצבת זקנה ומסיוע לשכר דירה. הם לא מקבלים פנסיה על 35 שנות וותק ברוסיה או במדינה אחרת שממנה באו. אם הם היו עובדים בארץ 35 שנה, הם היו מקבלים פנסיה וזוכים להזדקן בכבוד. אבל למרבה הצער לא זה המצב.

ומה עם מדינת ישראל?

אתם תגידו שמדינת ישראל לא חייבת להם כלום. אתם צודקים - מבחינה משפטית היא לא. אולי אפילו המדינה והחברה בישראל חושבות שהם מקבלים מספיק. אבל הקשישים האלה לא שוכרים פנטהאוס בתל אביב. הם גרים בדירה צנועה בפריפריה. הם אפילו עומדים בתור לקבל חדר בהוסטל, ומקווים שתוך 18 שנים לכל היותר התור שלהם יגיע.

עלינו להרים קול צעקה שיישמע במדינה כולה, אבל אנשים כנראה חוששים שנגדל פה דור של זקנים מפונקים בני שבעים ומשהו, ומציעים שני פתרונות מאוד מעשיים:

1. לתבוע בבית הדין הבינלאומי פיצויי פנסיות מרוסיה, כמדינה יורשת של ברית המועצות. 2. לקשישים האלה יש ילדים, הילדים שלהם צריכים לדאוג להם. זה נאמר במילה אחת, ונשמע כמו "הילדימשלא'ם". "הילדימשלא'ם" צריך לטפל בנושא ולא המדינה.

כמובן, "הילדימשלא'ם" צריך ורוצה לעזור, אין על זה ויכוח. אבל לקשישים האלה יש אולי ילד אחד, לכל היותר שניים.

 עכשיו תביטו סביב וחפשו את ה"הילדימשלא'ם". האם הם כולם מנהלי פרויקטים בהיי טק, מנתחים פלסטיים ואנשי עסקים מצליחים? רגע, והאלהוכוליסטים והנרקומנים, הם לא "הילדימשלא'ם"? מובטלים וחסרי אפיק תעסוקה בגיל 40-45 , או אפילו עובדים בשכר מינימום - לא "הילדימשלא'ם"? עזבו, קחו זוג רגיל בני 30-40, ממעמד ביניים, שיש להם שניים-שלושה ילדים ומשכנתא, ספרו להם שמעכשיו הם צריכים גם לדאוג כלכלית לארבעה קשישים, הרי לכל אחד מהם יש אימא ואבא, ותראו אותם מתעלפים. לא רק הקשישים עשויים לקרוס כלכלית - אלא גם ילדיהם.

אך במקרה שתיארתי בתחילת המאמר, העניין עוד יותר חד משמעי. בנם היחיד של זוג הקשישים שביקש לרכוש תרופה גרועה וזולה יותר, נפטר בגיל 42 מסרטן הקיבה ולא הספיק לסדר להוריו את הפריווילגיה להזדקן בכבוד. אז מה, שנתחיל להכין תביעה נגד פוטין בבית הדין הבינלאומי? מי מתנדב לשלם לעורכי הדין?

*המחבר הוא רופא ובלוגר יוצא חבר העמים. המאמר התפרסם לראשונה בשפה הרוסית באתר relevantinfo.co.il