חשבון נפש מהצד השני של ירושלים השסועה

ירושלים שומרת על מעמדה כמצפן שמכוון את האזור כולו, בין אם זה לשלום או למלחמה. חבית הנפץ שהבעירה את סבב האלימות הנוכחי בירושלים, שהתפשט גם למקומות אחרים, התמלאה כבר לפני זמן רב. התסכול העמוק שחיים בו התושבים הפלסטינים בירושלים המזרחית ממשיך וכנראה גם ימשיך להבעיר את העיר. התסכול נובע מהמדיניות הישראלית שמונהגת שם לאורך שנים. חבית הנפץ חיכתה רק למתג ההפעלה, וכמו תמיד הטריגר המיידי הוא התחושה הפלסטינית המחלחלת על כוונתה של ישראל להשתלט על מסגד אל-אקצה ולחלקו.

עוד דעות ב-ynet:

חזון דמוקרטי משותף לחברה אזרחית מקוטבת

זו לא מתקפת טרור, זו מלחמת אזרחים

המשמעות הכלכלית של סגר על מזרח ירושלים

ביום שאחרי: לקראת היפרדות

לי כל גל (טרור) נושא מזכרת

הסבב הנוכחי כקודמו יסתיים במוקדם או במאוחר, אבל הסיבות שהביאו להתפרצותו עדיין קיימות, ועל מנת להבטיח שלא נקלע לעוד מעגל דמים בעתיד על ממשלת ישראל לענות על שתי שאלות מרכזיות:

השאלה הראשונה האם המדיניות הישראלית הנהוגה היום במסגד אל-אקצה תשתנה?

בזמן שהקו הרשמי של ממשלת ישראל ממשיך לטעון כי נשמר הסטטוס-קוו במסגד אל-אקצה, כל הפלסטינים מאמינים שישראל רוצה בבוא היום לחלק את המסגדים, כהקדמה לבניית בית המקדש. הטענה הזאת הפכה לאמונה של ממש אצל הפלסטינים בשל כמה סיבות: העליות הפרובוקטיביות אל מסגד אל-אקצה והתגברות מספר העולים מקרב המתנחלים, החיילים במדים ונבחרי הציבור, שמתפללים מדי פעם. גם נושא החפירות הארכיאולוגיות, שישראל מסרבת לפתוח אותן לפיקוח בין לאומי בכדי להוכיח שלא מתבצעות חפירות מתחת למסגדים, מעורר חששות עמוקים בקרב הפלסטינים.

כניסת כוחות חמושים של המשטרה וסבבים אלימים ברחבת המסגדים, שנחשבת חלק בלתי נפרד מהמסגד, מניעת כניסת מתפללים מוסלמים, וחוסר טיפול בכל הארגונים העוסקים בקידום בניית בית המקדש, כל אלה ועוד ימשיכו לספק לגיטימיציה לכל פלסטיני להתגייס להגן על הסמל הדתי והלאומי שלו. התגייסות זאת נתפסת בעיני הפלסטינים בראש ובראשונה כתפקידם של האזרחים מכיוון שכל מדינות ערב והרשות הפלסטינית נתפסות כחלשות ולא אפקטיביות מול ישראל בכל מה שקשור לעניין הזה.

פואד אבו חאמד על רקע צור באהר( צילום: מחמוד עליאן)

השאלה השנייה נוגעת ביחס לתושבים הפלסטינים בירושלים המזרחית?

המצב הנוכחי שבו התושבים חיים ללא תשתיות וללא מערכת חינוך הולמת, בהשפלה יומיומית ובהעדר כבוד לא יכול להימשך. מצבם של מחנות הפליטים בעזה, שבהם יש הירארכיה והנהגה הפך להרבה יותר טוב משכנות שלמות במזרח ירושלים, שהפכו ב-50 שנה האחרונות משכונות מבוססות לשכונות המצויות באנרכיה ובכאוס. עיריית ירושלים מוכיחה פעם אחרי פעם שהיא לא הגוף האמון עליהם, שדואג לטובתם. ראש עיר המסתובב עם נשק בתוך השכונות הפלסטיניות

 וקורא לסגר, ומתנהג כמו אחרון היועצים הצבאיים, לא יכול לייצג באמת את התושבים. כל הדיבורים והתוכניות שלו לא הביאו עד כה שום בשורה לתושבים. מחצית הילדים במזרח ירושלים גדלים ללא בתי ספר, וההורים מחפשים פתרונות אצל גופים אחרים, שאינם עירית ירושלים. גם במוסדות החינוך הקיימים במזרח העיר רמת החינוך ירודה באופן מחריד.

עד הגעתו של השלום המיוחל יש לחשוב על רעיונות יצירתיים שיביאו לסגירת הפערים ויתנו תחושת כבוד וביטחון לתושבים. המדינה צריכה לתת תקווה לעשרות אלפי הנערים שחיים שם ולבני משפחותיהם. מעבר לכך, הדבר החשוב ביותר שממשלת ישראל יכולה לעשות הוא לפתור את התושבים הפלסטינים מתחושת החובה המתמדת להגן על המסגדים על-ידי כך שתנקוט שורה של צעדים שיראו לתושבים ולעולם האסלאמי את צדקת כוונותיה.

עד אז, ואם ממשלת ישראל תמשיך ותתרכז רק בטיפול בסימפטומים, ולא בבעיות עצמן, נראה כי טעויות העבר יחזרו שוב ושוב וגם האסונות הבאים ישווקו לציבור בטקטיקה הרגילה של הטלת האחריות על האחר.

פואד אבו-חאמד, תושב שכונת צור-באהר במזרח ירושלים