"חשבון נפש" שכולו זריקת אחריות

כשראיתי שפואד אבו-חאמד מציע "חשבון נפש מהצד השני של ירושלים השסועה", לבי נמלא תקווה והקלקתי חיש על העכבר. קיוויתי שסוף סוף נשמע דברי טעם ושפיות ונגלה שמישהו באותו "צד שני" מבקש להיות מבוגר אחראי.

עוד דעות ב-ynet:

ההורים יחסכו על תרופות, הילדים יקרסו כלכלית

הם יורים גם בחפים מפשע

תחליפו מילה אחת

המלכוד הבלתי אפשרי של אימהות גרושות

תזכורת לעולם ולנו: אנחנו הקורבן!

אפתח בגילוי נאות: את פואד פגשתי פנים אל פנים לפני מספר שנים. מאמר שכתב לאתר זה הביא אותי לשלוח לו מייל והוא הזמין אותי למפגש. נפגשנו פעם, ועוד פעם, ובפעם השלישית הוא הסכים לבוא לביתי ולשוחח עם חוג חבריי. אולם, על אף שפואד הוא אדם ערכי ונחמד מאוד, אדיב ורהוט, גם הוא כמו רבים מחבריו נופל - במזיד או בשוגג - באותו פח של זריקת אחריות וגרוע מזה, סילוף האמת. פואד שאל שתי שאלות ועל מנת להיענות לדיאלוג, אני רוצה להציע לדבריו שתי תשובות.

התשובה הראשונה: להגיד את האמת על הר הבית

כל בר-דעת שניזון מהמציאות ולא מסטטוסים בפייסבוק מכיר את העובדה המוצקה שמוסלמים עולים להר בכל שעות היום, מתפללים בהר והכי משמעותי - שולטים בהר. לעומת זאת - אני, ביום חתונתי בשיא הקיץ, נאלצתי לחכות עד לחלון ההזדמנויות הצר שבו מותר ליהודים לעלות להר, עברתי בדיקה ביטחונית, נשאלתי לאמונתי הדתית, והסתובבתי

 בהר הבית כששומר וקף מבוגר עוקב אחרי ומעיר לי על לבושי. אם הייתי אומרת כמה מילות תפילה לכבוד היום המרגש הזה הייתה מתעוררת מהומה והייתי מגורשת מההר ונעצרת על ידי המשטרה.

על ההר ראיתי במו עיני ילדים ערבים משחקים כדורגל, דבר שאינו יאה בשום צורה למקום כה קדוש ורגיש. לשמחתי ובניגוד לרבים מחבריי, ניצלתי מהמקוננות - נשים מוסלמיות שמשלמים להן לפי שעה כדי שיקיפו את העולים היהודים בצעקות "אללה אכבר" וביידוי חצץ. ראיתי גם את החלקים שאליהם ליהודים אסור להתקרב - אם מסיבות הלכתיות ואם ובעיקר מסיבות פוליטיות.

ממשלות ישראל לדורותיהן הילכו על ביצים סביב הסוגיה הזו בעוד הווקף המוסלמי עושה במקום הקדוש כטוב בעיניו, ובין השאר זורק הררים של עדויות ארכיאולוגיות המתייחסות להיסטוריה היהודית של המקום. ליהודים לא נותר אלא לאסוף את האפר ולהפעיל את פרוייקט הסינונים המפורסם, שרק מעיד כמה הממצאים החשובים שם הם טיפה בים לעומת מה שנמצא על ההר.

לגבי הטענות על הארכיאולוגים היהודים, מדובר בדברים שאינם מדויקים. בניגוד גמור לדברים שכתב אבו-חאמד, גישתם של ארכיאולוגים יהודים להר אסורה. זהו הווקף המוסלמי שמסרב לפתוח את החפירות לעין בינלאומית, שלא יתברר לעולם כולו שהם משחיתים עדויות ארכיאולוגיות בעלות ערך רב. כמעט מיותר להדגיש שעבור רבים מהעם היהודי הממצאים המושחתים אינם רק כלי מחקר, אלא אובייקטים בעלי ערך דתי יקר וקדוש. אך כבר שנים שזכותם של היהודים להביע את הקשר להר הבית מוגבלת עד כדי חנק, הן על ידי השלטון והן על ידי פעילים מוסלמים שאין בינם לבין שלטון החוק או כבוד האדם דבר.

התשובה השניה: תושבי מזרח ירושלים צריכים להביט פנימה

הטעות השניה של אבו-חאמד היא לגבי הכפילות של רבים ביחס למדינת ישראל בכלל ולעיריית ירושלים בפרט: מצד אחד לדרוש ללא הרף ומצד שני להסב נזק ופגיעה לתשתית העירונית והאנושית בעיר. לא כולם, חלילה, אבל זו בהחלט תופעה. זוהי טעות ששורשה העמוק יותר הוא הסירוב המוחלט של חלק גדול מערביי ישראל לקחת אחריות על מצבם, והתעקשותם להמשיך ולחפש גורם אשמה חיצוני. וכשאין גורם כזה? להמציא אותו.

קחו לדוגמה את הרכבת הקלה - פרוייקט הדגל של ירושלים המתחדשת ואחד מסממניה של העיר. כמחצית מתחנות הרכבת הקלה נמצאות על סיפן של שכונות ערביות או על-יד ריכוזי אוכלוסיה ערביים: בלי אפליה ובלי הזנחה. ומה קרה? תושבי אותן שכונות יידו אבנים, עקרו עמודים ושרפו את תחנות הרכבת, שכמובן שוקמו בחסות העירייה מבלי שאיש נדרש לתת את הדין.

עלתה השאלה אם לבטל את התחנות האלו אך מיד היא הושתקה, תוך התחשבות ברוב הדומם של האוכלוסייה הערבית. התושבים היהודים ספגו את האלימות הזו שבמדינה מתוקנת צריכה להיות מוקעת מהיסוד, וגם כשנפגעו ממנה - בכל זאת לא יצאו למסע חמוש בסכין. כל ירושלמי יודע שזריקות אבנים, התנכלויות, מעשי אלימות, ונדליזם ואף התפרעויות מצד חלק מתושבי מזרח העיר אינם מחזה נדיר. כמה עוד ניתן לעמוד וליילל על המוסדות העירוניים, בלי להעיף מבט אחד אל מה שקורה בבית, ובשכונה, פנימה?

נדמה כי תושבי מזרח ירושלים לרגע לא עוצרים לחשוב ולשאול את עצמם באיזו מידה

 הם אחראים לגורלם, למצבם ולתדמיתם בעיר. העצוב הוא שכש"שקט" בעיר והמצב הוא לא מתוח ואלים כמו עכשיו, הם הראשונים לשלם את המחיר.

הרשת מלאה חשבון נפש של יהודים – וקיוויתי, כל-כך קיוויתי, שנשמע קצת חשבון נפש של "הצד השני". שנשמע לקיחת אחריות ולא רק האשמות ריקות. אלו מילים של הרבה מלל ובגלל זה אני מוצאת את עצמי שותקת, אך אין לנו הזכות המוסרית לשתוק על עוולות שכל עניינן הוא סילוף ומחירן בחיי אדם.

כולי תפילה שעיר הולדתי היפהפיה והאהובה, מחוז הכיסופים של עם ישראל, תתמלא באהבה ובשלום.

ליאורה לויאן היא מורה ומחנכת, ילידת ירושלים וכיום תושבת כפר עציון