הדור הרביעי: הישראלים החילונים שמחפשים משפחה
"דור ההורים של מייסדי הארץ חיו חיים שהדור השני ברח מהם. הדור השלישי, ילדיהם, גדלו בלי קרקע יהודית מוצקה, והדור הרביעי, הדור שלי, כמה לבדוק מה זה הדבר הזה שסבתא וסבא עזבו". רוחמה וייס פגשה את ליאור שפירא, "הדור הרביעי"
אידיאולוג שמתעייף מהר?
כבר בראשית דרכו מעוררת בחירתו האידיאולוגית של אברהם תמיהות. אלוהים פקד עליו (בראשית י"ב, א'): "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך", והוא נענה לצו בלי להתמהמה ובלי להתלבט: "ויילך אברם כאשר דיבר אליו ה'".
לזמני הדלקת נרות ויציאת השבת - היכנסו לכאן
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
ההתנהגות ההירואית מעוררת ציפייה שאברהם יתמיד בבחירתו. אלא ששישה פסוקים בלבד לאחר יציאתו לארץ כנען, הוא נוטש את השליחוּת האלוהית והולך, מדעת עצמו, להפיג את הרעב במצרים: "ויהי רעב בארץ ויירד אברם מצריימה כי יכבד הרעב בארץ".
מה גורם לאדם לבחור במהירות בדרך כה קשה, ולהתנער ממנה באותה מהירות בערך?
טיפוס עוקד
את פרשת השבוע אני לומדת עם ליאור שפירא, אותה זכיתי להכיר כאן, ב"בית המדרש של הטוקבקים". אני מעלה בפני ליאור את ברירת המחדל הפרשנית שלי ביחס לאברהם: אברהם הוא גבר עוקד. הוא תמיד עוקד מישהו: מוסר את שרה למיטות מלכים, מגרש את הגר, מגרש את ישמעאל, עוקד את יצחק ומגרש את בני הפלגשים. הפעם הוא עקד את עצמו ואת משפחתו שנשארה בחרן. אני לא מופתעת מאברהם.
קשה להתמיד
אבל ליאור בוחרת כיוון שונה: קל וקוסם להתאהב ברעיונות גדולים. "לך לך" הוא ציווי רומנטי וגרנדיוזי. החלק הקשה הוא להתמיד במעשים, כשהרעיון הגדול נפרט ליומיום ולשגרה.
אברהם הוא לא גבר ששוטף אחריו את הכלים או מוריד את הזבל מדי בוקר. מעולם לא פגשתי את ליאור ומההתכתבויות בינינו אני מבינה שהיא אישה צעירה. לבי לוחש לה: שמרי נפשך מאברהמים. חפשי לך גבר של אהבות קטנות ופשוטות. חפשי לך גבר של יומיום.
עבודת אלוהים בבית הכיסא
אנחנו משוות בין אברהם וגיבורי מקרא נוספים - אוהבי הרגעים הגדולים - לחז"ל שעיצבו את דמות "יהודֵי-החולין"
הממקדים את חיי הדת ברגעי יומיום פשוטים. חז"ל מביאים תפיסת עולם זו עד לקצה ממש. יש לכך דוגמאות רבות, ואנו בוחרות את אחת הקסומות שבהן (בבלי מגילה כז, ב):
"שאלו תלמידיו את רבי זכאי: במה הארכת ימים? אמר להם: מימיי לא השתנתי מים בתוך ארבע אמות של תפילה".
לא עקידת יצחק וגם לא הצלת סדום. רבי זכאי מאמין שזכה לאריכות ימים כיוון שהקפיד לא להשתין במקום שבו התפלל. זו תמצית היהדות החז"לית, הבורחת מהמעשים הגדולים של המקרא.
ללכת רק על הקווים
ליאור מצרפת דרשה מרתקת (שנמצאה רק במבוא של ה"עין יעקב", ומי מחברות וחברי בית המדרש של הטוקבקים שימצא לה מקור קדום – יבואו עליו הברכה והתודה). בדרשה זו מחפשים החכמים פסוק הכולל את תמצית התורה: "בן זומא אומר... 'שמע ישראל'. בן ננס אומר... 'ואהבת לרעך כמוך'. שמעון בן פזי אומר...: 'את הכבש אחד תעשה בבקר וגו'".
דברי בן פזי, אומרת ליאור, הם עבורי התורה כולה - לא פסוקים גדולים, לא הבטחות ענק, רק חוקי יום-יום: "את הכבש האחד תעשה בבוקר".
דור רביעי ישובו הנה
ליאור שייכת לדור החדש ומעורר ההתפעלות של ההתחדשות היהודית בישראל, ואני מתענגת על הזכות
ללמוד איתה תורה. ליאור מאתרת עבורנו את הפסוקים שבהם מסתתר, להבנתה, הסיפור של ההתחדשות היהודית: "וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם, יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנה. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי; וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל... וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה".
התורה מציירת דפוס של מהגרים: הדור הראשון שומר על הזהות הישנה, הדור השני בורח, הדור השלישי גדל בתחושת תלישות - והדור הרביעי מתחיל לשאול שאלות.
דור ההורים של מייסדי הארץ חיו חיים שהדור השני ברח מהם: הם נתפסו בעיניו גלותיים ומביישים. הדור השלישי, הילדים שלהם, גדלו בלי קרקע יהודית מוצקה, והדור הרביעי, הדור שלי, כמה להתחדשות היהודית: אנחנו מבקשים לבדוק מה זה הדבר הזה שסבתא וסבא עזבו.
על ההודעה האלוהית לאברהם: "יָדֹעַ תֵּדַע כִּיגֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם..." אפשר לדרוש את המשפט הנפלא של אדם ברוך: "חילוני גמור הוא אדם שגדל במשפחה מאמצת. משפחה מאמצת נפלאה, אבל יש גם את הביולוגית". מגיע שלב שאדם מספיק מבוגר בשביל לבחור לפתוח את תיק האימוץ: כדי להרגיש בת בית במשפחה הביולוגית, לא צריך לזרוק את המשפחה שאיתה גדלת.
זה כנראה האתגר הגדול של ההתחדשות היהודית: איך להרגיש בבית גם בחברה החילונית או הדתית שממנה הגענו, וגם להרגיש בנוח בחברה החדשה לתוכה אנחנו נכנסים.
אני לא בטוחה שאני מרגישה נוח עם דימוי המשפחה החילונית למשפחה "מאמצת", אבל זו התורה של ליאור, ואני מנסה להבין.
בתים יהודיים בלי געגוע
ליאור ממשיכה בתיאור משפחתה: סבתא של אמי עלתה לארץ במשלחת צעירים מליטא, היא השאירה מאחור חיים יהודיים אופיינים למזרח-אירופה; יהודים פשוטים עם רשימה של כמה רבנים קהילתיים בשושלת. את הילדים הם כבר גידלו בלי "יידישקייט". בלי שבת ובלי פרקטיקות יהודיות.
סבא שלי הגיע מהקווקז, ממשפחה של אוהבי מקרא. הוא זוכר את התנ"ך בעל-פה, אבל לא מכיר במסורת החז"לית. פרשני המקרא היו עבורו תוספת נחמדה שאפשר לערער עליה, את ילדיהם גידלו באווירה חילונית לגמרי, ללא טקסים ומנהגים יהודיים.
היהדות היא לא רק אלוהים
מעולם לא האמנתי באלוהים. גם היום אני לא. מעולם זה לא הפריע לי, כי יהדות שלי היא לא רק אלוהים. אני מאמינה בעם ישראל ובהיותי חלק ממנו. את בית הכנסת בשכונה החילונית שבה גדלתי, לא אהבתי, ומעזרת הנשים שהייתה בקומה למעלה, גם לא יכולתי לראות או להבין מה קורה.
כך היה בכל בית כנסת שאליו יצא לי להיכנס. חבורה של גברים, שלי כאישה אין בה מקום. גם אם רציתי להיות פחות חילונית - לא נתנו לי צ'אנס.
אני, תינוקת שנשבתה?!
בגיל ארבע-עשרה נתקלתי בידיעה בעיתון. אני לא זוכרת מי היה זה שציטט את הרב שך,
שאמר ששופטים דתיים בבתי המשפט בארץ זה דבר נורא ואיום, כיוון שמדובר ב"ערכאות של גויים", אבל שופטים חילוניים זה פחות חמור כיוון שמדובר ב"תינוקות שנשבו".
עשיתי את הדבר המתבקש מילדה בת ארבע-עשרה, נכנסתי לוויקיפדיה וביררתי מה זה "תינוק שנשבה". הלסת שלי פגעה ברצפה, והחלטתי שאני לא אהיה תינוקת שנשבתה, אני אהיה אפיקורסית.
כך התחלתי: שיטוטים בוויקיפדיה, כשערך מוביל לערך. גם דתיים ריתקו אותי במשיכה לא מוסברת. כנראה משהו בקהילתיות, שלא היה לי כילדה חילונית עם בעיות חברתיות. ומכאן עברתי לשנים של לימודי יהדות במסגרות ליבראליות שהולכות ותופסות מקום בנוף הישראלי, וללימודי יהדות באקדמיה.
מהסיפור שלי אני לומדת ומלמדת אחרים, שיהדות לא חייבת להיות איסורים וחומרות. שחזרה למסורת לא חייבת להכרך באשפוז ה"אני" הקודם שלך, ושהיא לא הכל-או-כלום. היא יכולה למזוג לתוכה את העולם שממנו הגעת, ואת העולם בתוכו את הולכת.
לא בצעדי-אברהם רבי-הרושם - אלא לאט ומתוך התבוננות מוצאים בתי המדרש החדשים ותנועת ההתחדשות היהודית, מקום בלבותיהם של ישראלים רבים. שילובים עדינים בין מסורת לחידוש, בין קודש לחול, התאמות של החיים אל התורה ושל התורה אל החיים, ואפשרות לדרוש דרשות מסוג זה. כל אלה מסמנים את מה שנראה כמו הגל החדש של התרבות היהודית.
ליאור יקרה, שמחתי להכירך ולכבוד היה לי לארחך ב"בית המדרש של הטוקבקים".
שבת שלום!
