יעקב, האיש שנולד עם שקר ביד
הוא רימה את אביו העיוור, השיג במרמה צאן מחתנו, ברח עם נשותיו מבית אביהן, והבטיח לאנשי שכם הבטחה שלא קיים. חיי יעקב רצופים שקרים בוטים, לבנים וגם סתם התפתלויות. חלקם מוצדקים, אבל נדמה שיעקב פשוט לא מבין איך חיים אחרת. חלק מהשקרים של אבינו חלחלו גם אלינו. הגיע הזמן לתקן
הרמאות היא תכונתו הבולטת של יעקב ועל שמה הוא נקרא. "והיה העקוב למישור", מנבא ישעיהו בחזון אחרית ימים (מ', ד') ומלמדנו שבעברית "עקב" הוא היפוכו של הישר, ועל שם ההתפתלות והעקמומיות המוסרית נקרא אבינו השלישי - יעקב.
לזמני הדלקת נרות ויציאת השבת - היכנסו לכאן
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
"בבטן עקב את אחיו", אומר הנביא הושע - ומתאר את האיש שנולד עם שקר ביד, שהרי יעקב אחז בעקבו של עשיו ברצותו להגיח לעולם כבכור. יעקב הוסיף וקנה את בכורת עשיו בהפקעת מחירו של נזיד עדשים, הוא שיתף פעולה עם רבקה אמו, רימה את אביו העיוור - וגנב בשלישית את הבכורה.
הוא השיג במרמה צאן מאת חתנו, ברח עם נשותיו מבית אביהן, הבטיח לאנשי שכם הבטחה שלא קיים, ובזאת לא תמו כל שקריו. חיי יעקב רצופים שקרים בוטים, שקרים לבנים וגם סתם התפתלויות. חלק מהשקרים ששיקר מוצדקים או לפחות נסלחים, אבל הם תמיד שקרים. נדמה שיעקב פשוט לא מבין איך חיים אחרת.
וכולם גם רימו אותו
שלוש פגיעות אחראיות לחורבן חייו של יעקב - ומקור שלושתן ברמאויות שרימו אותו אחרים: לבן שנתן לו את לאה במקום את רחל, והכניס לביתו מלחמת נשים ובנים. בניו שמכרו את יוסף והפכו אותו במחי שקר לאב שכול. רמאות נוספת ופחות מוכרת, היא רמאותה הקטנה והמוזרה של רחל, שגנבה את פסלי אביה ונדונה למוות.
רחל, אהובתו של יעקב, ניתנה לו מאוחר מדי ונלקחה ממנו מוקדם מדי, וכל זה בעקבות חייו עקובי השקר של איש תם יושב אהלים.
אני במחזור...
כבר בימי חטיבת הבינים גיליתי את הרווחים המשניים של כאבי המחזור - את האפשרות להשיג פטורים ולתרץ תירוצים בטענת "אני במחזור". הימים חלפו, הנסיבות התגוונו, אבל התירוץ נשאר אפקטיבי ומונע מהגברים אפשרות להעביר ביקורת - מה אתם יודעים? מה כי כבר תוכלו לומר לי? שהרי "אני במחזור".
ממציאת השיטה, מורתנו הגדולה לתירוצי "אני במחזור", היא רחל אמנו, שלרוע המזל שילמה על התירוץ בחייה.
ורחל? היא מחביאה אותם מתחת למושבה על הגמל, וכשלבן אביה בא לחפשם, במקום להודות - היא משקרת ושולפת את התירוץ המנצח: "ורחל לקחה את התרפים ותשימם בכר הגמל ותשב עליהם, וימשש לבן את כל האוהל ולא מצא. ותאמר אל אביה: אל ייחר בעיניי אדוני כי לא אוכל לקום מפניך כי דרך נשים לי".
כך, ביהירות ובחוסר מודעות, גרם יעקב למותה המוקדם של אהובת לבו.
הדימוי העצמי הוא הגיהנום והגאולה
"..איש הצדק
יהיה לאחד עם הצדק
איש ההפסד
יהיה אחד עם התבוסה
הדימוי העצמי
הופך להיות
הגורל של החיים..." (מתוך ספר הטאו, תרגם: ניסים אמון).
והאיש ששיקר, יהיה לאחד עם השקר, ויחיה עמוק בתוך תרבותו. כמו תרבות האמת, תרבות ההפסד, או תרבות ההצלחה - השקרים של יעקב הם הרבה מעבר לרשימת האירועים שבהם הוא בחר בשקר. הם הופכים להיות לאורח חייו, לגורלו. לא יועילו ליעקב כל הברכות שגנב מאביו, הוא מכור לשקר, וכמו מהמר כפייתי הוא ימשיך לשקר, גם כשיהיה ברור ששקריו מעמיקים את מצוקתו.
המִלכוד של הדבשת
לכולנו יש "דבשות" – בליטות בנשמה שכולם, חוץ מאתנו, רואים וחווים. ככל שזה מפתיע, אפשר ללמוד מפרשת השבוע שיעקב לא היה מודע לתרבות השקר שיצר בביתו, שהרי אם הייתה לוֹ ולוּ טיפת מוּדעוּת, הוא לא היה נשבע שהתרפים אינם בין משפחתו.
מי שיצר תרבות של שקר בביתו, צריך להניח שאחרים ינקטו בה לפחות כמותו. אז איך הוא העז להמר על חיי בני ביתו? אולי מכיוון שהוא לא הכיר את הדבשת הענקית שצמחה על גבו.
שקרים, סבל ואלימות
מתוך תרבות השקר נבנתה ליעקב משפחה בלתי אפשרית: שתי אחיות ושתי שפחותיהן, וכולן לכודות בתחרות על לבו של הגבר, ועל הזכות להביא לעולם את בניו.
קשה לדמיין איך ישררו חמלה ושותפות גורל במשפחה הזו, ולמרבה הצער גם אין צורך, זה לא קרה. האלימות, הרמאות והשנאה אכלו במשפחה כל חלקה טובה. יעקב יקבל מהעולם בדיוק את מה שהוא העניק לו, והוא יסכם את חייו באחד המשפטים מכמירי הלב שידע המקרא: "מעט ורעים היו שני ימי חיי".
לעשות חסד עם האמהות שלנו
באירוניה מושחזת מבקש הנביא מיכה מאלוהים (ז', כ'): "תתן אמת ליעקב". שהרי אין דבר שיעקב זקוק לו יותר מטיפת אמת, גם אם היא באה האיחור ניכר. את האמת של יעקב אני רוצה להעניק בראש ובראשונה לנשותיו, שנאלצו להתגולל איתו בתרבות השקר.
שני שקרים עצובים ביחס לנשותיו של יעקב טופחו במסורת היהודית, והם חיים אתנו עד ימינו, והגיע הזמן לתקנם.
השקר האחד – סדר האמהות
בברכת הבנות וכאשר אנו מונים את האמהות בהזדמנויות נוספות, אנו מדברים תמיד על "רחל ולאה" –
כאילו נגזר עלינו להמשיך ולראות בלאה אשה פחותה ושנואה, ולהעניק לרחל את הבכורה. ראשיתו של נוהג זה כבר במגילת רות, בברכה הניתנת לבועז עם נישואיו לרות: "ייתן ה' את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה, אשר בנו שתיהן את בית ישראל".
אלא שאם אנו מונים את האמהות לפי גילן, או לפי סדר הצטרפותן למשפחה - הסדר הנכון צריך להיות "לאה ורחל". ואם לא אכפת לנו מסוגיית הבכורה – כדאי שנערבב את הסדר: פעם רחל ולאה ופעם לאה ורחל. סוגיה שולית? אולי. אבל מה רע בשוליות?
השקר השני – מניין האמהות
ליל הסדר אמנם רחוק, אבל אני חושבת שלא קשה להזכר בשורת השיר: "ארבע מי יודעת? ארבע אני יודעת - ארבע אמהות". לא, זה לא נכון. זה מה שהפטריארכיה רוצה לספר לנו, אבל זה לא נכון. לשנים-עשר השבטים (ולאחיותיהם) יש שש אמהות, שהרי בלהה וזלפה הביאו לעולם שליש מבני יעקב (דן, נפתלי, גד ואשר).
בבתי הכנסת הרפורמיים
מקפידים על ציון האמהות בכל מקום שבו הם מוזכרים בתפילה האבות. רפורמה-רפורמה, אבל גם לנו כבר יש מסורות, ועל פי רוב אנו מזכירים בתפילותינו קודם את האבות ואחר כך את האמהות. קודם את רחל ואחר כך את לאה. על פי רוב, אנחנו גם שותפים להשכחת בלהה וזלפה ממניין האמהות.
אז ניתן אמת ליעקב ונוסיף רפורמה לרפורמה - נזכור שיש לנו שש אמהות, וכולן עבורנו מקסימות ושוות מעמד לאבות.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר כתבתי בצער על ריקודהשרימפסים ומיצג העגלה הריקה של עמותת "קרוב ללב". חבל
היה לי שהעמותה מסווה את אנשיה ולא מפרסמת את זהותם. והנה לפני יומיים יצא לאור, כאן בynet יהדות, מנכ"ל העמותה - ושמו נתנאל סימן טוב.
נתנאל יקר, בדבריך ציינת כי מטרת קמפיין השרימפס והסמים הייתה "לעודד דתיים וחילונים להדליק יחדיו נרות חנוכה". אני לא מבינה את הקשר, אבל נענית בשמחה לאתגר, ומזמינה אותך ואת משפחתך להדליק איתי ובביתי נרות חנוכה. אשמח גם ללמוד איתך תורה בחברותא, ולפרסם את עיקריה בטור זה. קבענו?
שבת שלום!
